מלכתחילה היה ברור כי מתכנני המשט לעזה יצרו מצב של WIN-WIN, כלומר הם ירוויחו בכל מקרה. או שיגיעו לעזה ויצליחו לפרוץ את המצור ולהשפיל את ישראל. או שייעצרו על-ידי צה"ל ואז יהיו שפע תמונות של "ישראל הבריונית והמדכאת" את המשט "ההומניטרי". תמונות נפגעים בקרב אנשי המשט היוו את פסגת חלומותיהם.
הממשלה, ובייחוד "מר ביטחון",
אהוד ברק - האשם העיקרי בפרשה, נכנסו למלכודת הזו בעיניים פקוחות. המשט התארגן לאיטו, היה מספיק זמן למצוא דרך פעולה שתעקוף את שדה המוקשים שהוכן לנו ולא להיכנס אליו. בנוסף, לפי שתיקת המבוכה הממשלתית והצה"לית, איש לא התכונן לתרחיש של הסתבכות.
בנוסף לנפגעים בקרב חיילי צה"ל, נתנה ההתנגשות יתרון לארדואן בתוך טורקיה, יתרון לארגונים המזוהים עם האחים המוסלמים העומדים מאחורי כל המהלך, יתרון לחמאס שהוא חלק מהאחים המוסלמים, רוח גבית לאנרכיסטים ולבוגדים שונאי המדינה מתוכנו ופגיעה תדמיתית אנושה בישראל שתגביל את כושר ההתגוננות שלה.
מה כן צריך ואפשר היה לעשות, ודי בקלות? היה צריך לעצור את השיירה, לנטרל מתחת למים באמצעות השייטת את יכולת התנועה של הספינות על-ידי פגיעה במדחפים ו/או במערכות ההיגוי, לקשור את הספינות אל כלי השיט שלנו ולגרור את החבילות המצווחות הללו ולהיפטר מהם סמוך למים הטריטוריאליים של קפריסין. שם היה עליהם לדאוג בעצמם לחילוץ ולמימון המסע הביתה. בנוסף, לא היה מזיק להתיז על הפרובוקטורים שעל הסיפונים כמויות של שמן מכונות משומש. זה לא היה הורג, לא היה פוצע וכן היה מקלקל להם ציוד, עושה מהם מהם צחוק ומראה באלגנטיות שאנחנו לא לגמרי פראיירים. כך היינו מונעים שההתגרות הזו תצטייר בזיכרונם של "הפעילים" כשייט תענוגות אלא כסיוט מתסכל.
הפרשה הזו מצביעה על כך שיש לנו בעיה קשה של שיקול דעת בדרגים הגבוהים. פעם נחשבנו לעם חכם ופיקח, היודע לצאת מכל מצב באמצעות הפעלת המוח. במדינת היהודים היינו אמורים למצות את היתרונות הן מהמוח היהודי והן מהכוח שקיום המדינה מקנה לנו. אך מסתבר שמקבלי ההחלטות אצלנו ויתרו על אופציית הפעלת השכל, וכשפונים באופן אוטומטי לכוח, נופלים למלכודת של היריב שהתכונן לכך.
אם הפיאסקו הזה יסתיים בפחות מאסון הסברתי לישראל, הרי שמדובר בלא פחות מחסדי שמים. בכל מקרה, כדאי לברר מיהם הגאונים שבחרו בדרך הפעולה המטומטמת ביותר ולסלק אותם במהרה מכל עמדת קבלת החלטות.
ועוד לקח לכל מי שתמך ב"הינתקות". הנימוק שמהרגע שנגיע חזרה לגבולות 1967 יעריך העולם את "סיום הכיבוש" ויתן לנו גיבוי במקרה של התגרויות מהשטח שמסרנו וכך ישתפר מצבנו הבינלאומי, מתברר שוב כטעות בסיסית בהבנת המציאות.
