דומה שאין בשפה המדוברת מילים בעלות השפעה מסחררת יותר על השופט היושב בדין, מאשר ה"שילוש הקדוש" - "פשרה", "בוררות" ו"גישור" - שילוש שבכוחו לפטור את השופט, בהינף אחד, מעונשם של הסכסוך ושל בעלי הדין הניצים בפניו. המכנה המשותף והבסיסי ביותר לכל אחד מהשלושה הוא היסוד ההסכמי. בהיעדר הסכמה, אין מאום: לא פשרה, לא בוררות ולא גישור.
והנה, מזה זמן, חוזרים הולכים וגוברים הקולות (ובראשם, קולו של שר המשפטים, פרופ' נאמן) המצדדים ב"בוררות חובה", כפתרון קסמים לעומס ההולך וגדל במערכת המשפט. בעיקרו של דבר, מדובר בכוונה להוציא סכסוכים מסוימים אל מחוץ לכותלי בית המשפט ולחייב את הצדדים לסכסוך, למסור את ההכרעה לידיו של בורר פרטי. כמובן (וזו רק אחת מאבני הנגף), לא מדובר בכל הסכסוכים האזרחיים-מסחריים, אלא באותם סכסוכים שנראים, בעיניהם של יוזמי הרעיון, כסכסוכים שהטיפול בהם ופתרונם איננו עוד "ל
כבודה של המערכת השיפוטית". בדרך זו, כך טוענים המצדדים ברעיון, יפחת פלאים העומס הקיים בבתי המשפט, המערכת השיפוטית תוכל לבור את המוץ מהתבן, ותקדיש את מיטב זמנה ומשאביה לסכסוכים "רציניים", אלו שנמצאו ראויים לתשומת ליבו של השופט היושב בדין.
מאליה מתבקשת השאלה, כיצד יקבע אלו סכסוכים יזכו בחסדיו של השופט ואלו יופנו, אחר כבוד, למשרדו של הבורר הפרטי. נראה, כי גם על כך חשבו הוגי הרעיון ובשורה בפיהם: אמת המידה העיקרית תהא, איך לא, היקפם הכספי של הסכסוכים. תביעות אשר היקפן הכספי לא יעלה על סכום נתון (לדוגמא: תביעות שסכומן נמוך מ-100,000 שקלים) יופנו לבוררות-חובה (אף ללא הסכמתם של בעלי הדין) ואילו סכסוכים "נכבדים" יזכו לתשומת ליבה ה"מזוקק" של המערכת השיפוטית, אשר תשחרר את עצמה מרעשי הרקע הטורדניים של חיי היום-יום ושל הסכסוכים העממיים.
תמציתו של הרעיון איננה אלא לאפשר למערכת השיפוטית לטאטא אל מתחת לשטיח את הסכסוכים שמקורם בחיי היום-יום ולהפוך את המערכת השיפוטית - כמו שאר מערכות הממשל - למשרתו הבלתי-נלאה, משרת במשרה מלאה, של ה"מולך" החדש (וגם ישן) - אצולת הממון ונסיכויות ההון.
רעיון זה, כדרכם של מרבית הפתרונות ה"קלים" (לכאורה), איננו אלא מקסם שווא, אשר במקום להתמודד עם שורשי הבעיות, מעדיף להסתירן ולטאטא אותן לפינות נידחות. אגב, בצורה דומה "התמודד" משרד החינוך עם הירידה המתמדת ברמת ההוראה ובהישגי התלמידים (העלה את ממוצע הציונים על-ידי קיצוץ ברמת הדרישות) וכך "התמודדו" גם עם מספרם הגדל של המקרים הבלתי-פתורים של אלימות ופגיעה ברכוש (סירוב לרשום תלונות או סגירתן מ"חוסר עניין לציבור").
לטעמנו, רעיון זה של בוררות החובה הינו, ללא ספק, אחת הפסגות הגבוהות של אותו "קפיטליזם חזירי", אשר כובש, ביסודיות ובשקיקה, כל חלקה וכל מוסד שמגלים סימנים של חולשה. לא עוד בתי משפט שבפניהם רשאי כל אדם (!!!) להביא את טענותיו, בתקווה שיזכה למשפט פומבי, הוגן ושווה לכל נפש. מעתה תהיה הזכות לערכאות שמורה רק לסכסוכים "רציניים" (ומה נראה רציני יותר מכסף, לא "סתם כסף", אלא הרבה כסף).
אכן, עם מספרים קשה להתווכח, אך מה לעשות, והזכות להיכנס לשערי בית המשפט לא ניתנה למספרים, אלא לבני אדם, לכל בני האדם, באשר הם, עשירים ועניים כאחד. זכות הגישה לערכאות הנה, ללא עוררין, החשובה והבסיסית ביותר מכל זכויות היסוד. היא חשובה ובסיסית יותר מ
חופש הביטוי, מהזכות לקניין ומחופש העיסוק. ברגע שבו תישלל זכותו היסודית של אדם לבוא בשערי בית המשפט ולזכות למשפט פומבי והוגן, עם מלוא תשומת הלב השיפוטית, תהפוכנה (עבורו) כל הזכויות האחרות לאות מתה, שאיננה ניתנת לאכיפה.
עצם הרעיון, לפיו טענות הופכות לחשובות ורציניות יותר, ככל שהסכומים המוזכרים בהן גדולים ו"כבדים" יותר, שם ללעג ולקלס את הרעיון הדורש דין זהה לעשיר ולאביון, לנכבד (בימינו, ה"סלב") ולאיש הפשוט. רעיון זה הוא גם קשקוש גמור מבחינה משפטית צרופה, שכן רובם ועיקרם של התקדימים החשובים של עולם המשפט ניתנו דווקא בסכסוכים "ארציים". כך, לדוגמא, פסק הדין שנחשב לאבי תורת הרשלנות, ניתן בסכסוך "קטן" ו"ארצי", בעניינו של אדם שמצא שבלול בבקבוק המשקה שלו (פסק הדין האנגלי בעניין "דונגיו נגד סטיבנסון").
אכן, רעיון בוררות החובה טומן בחובו ברכה ופרנסה למאות עורכי דין, אך מה בדבר בעלי הדין שידרשו לשלם את החשבון?! על-פי הדין הנוהג כיום, מי שמבקש להגיש תביעה, חייב לשלם אגרה. כמובן, הנתבע פטור מאגרה, מפני שהוא לא יזם את התביעה אלא הובא לבית המשפט, בניגוד לרצונו. ההסדר המוצע של בוררות חובה, יטיל על הנתבע (שלא נכנס להליך מתוך בחירה) גם את הנטל הכלכלי של תשלומים לעורך דינו וגם נטל חדש כלכלי חדש, של תשלום לשופט (לבורר).
קושי זה, שעליו הצבענו כעת, מוליך אותנו באחת לפן השני (הכלכלי) של רעיון בוררות החובה ב"סכסוכים קטנים". סכסוכים קטנים מניבים אגרה נמוכה (האגרה המשולמת להנהלת בתי המשפט גדלה, ככל שגדל היקפה הכספי של התביעה). מאידך, מספרם גדול יותר. קיצורו של דבר, מדובר בסכסוכים שאינם משתלמים למערכת השיפוטית. והמערכת השיפוטית, כמו כל איש עסקים וכל משקיע ממולח, מבקשת להותיר בידה את מה שנתפס בעיניה כ"עידית" ולהיפטר מה"זיבורית". אכן, כך מתנהלת לה הצמרת הפורחת של משרדי עורכי הדין בעולם הניאו-קפיטליסטי. אך מה לעשות, ומערכת בתי המשפט איננה משרד עורכי דין, ובוודאי שלא משרד גדול ומשגשג כמו "הרצוג, פוקס, נאמן"!!!
רצונה זה של המערכת "להפריט" את אותם "הסכסוכים הקטנים" והרבים, שמעיקים עליה, נראה, לכאורה, מובן והגיוני מבחינה כלכלית. אכן, כך הוא נראה. אך בראיה רחבה של המשק בכללותו, ניתן להניח, כי התוצאה הכוללת תהיה הפוכה. נסביר: יש הגיון כלכלי רב, בהליכי בוררות, דווקא כשהם מתנהלים בסכסוכים שהיקפם הכספי גדול. ככל שהיקפו הכספי של הסכסוך קטן יותר, כך גדלה העלות היחסית (וקטנה התועלת היחסית) בניהולו. במילים אחרות: עלות הבוררות פחות מהותית ומשקלה היחסי קטן יותר בסכסוך של מיליוני שקלים, מאשר בסכסוך של אלפי שקלים. בסכסוכים שהיקפם הכספי קטן, עלול מחיר הבוררות להגיע לעשרות אחוזים ויותר מהיקפו הכולל של הסכסוך (ולעיתים גם לעלות עליו). תוסיף לכך את שכר טירחתם של עורכי הדין והרי לך סכסוכים שעלות ניהולם גדולה יותר מהסכסוך כולו. התוצאה תהיה, כי סכסוכים רבים כלל לא יגיעו להליך שיפוטי ויפתרו ב"דרכים אחרות".
נשאלת השאלה, אילו תובעים לא יחסכו בתביעות ואילו סכסוכים לא יוסרו מסדר היום. התשובה לכך ברורה מאליה: התביעות שלא יפחתו תהיינה אותן תביעות סדרתיות של גופים מסחריים גדולים (כגון: בנקים, חברות ביטוח, ספקים שירותי תקשורת וכו'). עבור הגופים הללו, כל העלויות הן, ממילא, הוצאה מוכרת (על-חשבון שלטונות המס) אשר הובאה בחשבון מראש, בכל תחשיבי התקורה של העסק. אגב, בניגוד לסטיגמה הרווחת, כאילו המוני ישראל הם עם "חובב סכסוכים", המציאות היא שחלק ניכר מהתביעות המוגשות לבתי משפט (אם לא רובן ועיקרן) הוא תביעות של מוסדות. כך, לדוגמא, כמעט מדי יום ביומו נפתחים, בכל אחד מבתי המשפט בארץ, עשרות תיקי תביעות של בעלי דין סדרתיים (בעיקר בנקים, חברות ביטוח וספקי תקשורת). הדעת נותנת, כי אלו יהיו גם המוסדות והסכסוכים ש"יפרנסו" את מוסד "בוררות החובה" (וכמובן, את הבוררים עצמם). קיצורו של דבר, כשם שהמערכת השיפוטית תהפוך, בהדרגה, לנחלתם של הסכסוכים הכבדים ועתירי הממון, כך גם מוסד בוררות החובה ייכבש, בהדרגה, על-ידי אותם הגופים המוסדיים, הם בעלי הדין הסדרתיים שהזכרנו לעיל.
קיימת, כמובן, אפשרות תיאורטית לפיה שיקול הדעת אם להעביר תיק לבוררות, אם לאו, יופקד בידי השופט היושב לדין, מבלי שהחלטתו תותנה מראש בהיקפו הכספי של הסכסוך. נראה, כי אפשרות זאת, אשר נותנת לשופט העמוס לעייפה שיקול דעת אם לפטור את עצמו מניהולו של תיק מסוים ולהעבירו לבוררות חובה, אם לאו, איננה טובה יותר מזו שהוזכרה לעיל (לפי היקפו של הסכסוך). גם היא, כמו קודמתה, גוזלת מבעל הדין את זכות הגישה לערכאות, שהנה החשובה בזכויות היסוד. גם היא, כמו קודמתה, פוגעת בעיקרון הפומביות של ההליך השיפוטי, וגם היא תמומש, בסופו של חשבון על-פי "חשיבותו" של הסכסוך, מנקודת ראותה של המערכת (ולא מנקודת ראותו של בעל הדין).
בשולי הדברים (אך לא שולי בחשיבותו), נזכיר כי היתרון הגדול הטמון בהליך הבוררות ההסכמית נובע מעצם העובדה שמדובר בהליך אשר יסודו בהסכמה. העובדה שהליך הבוררות (להבדיל מתביעה בבית משפט) נפתח מתוך הסכמה ובחירה של בעלי הדין מאפשרת (נותנת לגיטימציה) לחוק הבוררות להביא את הדיון בסכסוך לכלל סיום ולצמצם את זכותם של בעלי הדין להתנגד לפסק הבוררות או לערער עליו. מאידך, אם נשלח את הצדדים לבוררות-חובה (בוררות בעל כורחם) לא יהיה עוד תוקף כלשהו להגיון שמצמצם את זכות ה"ערעור" על פסק הבוררות וצריך יהיה להרחיבה. קיצורו של דבר, לא ניתן יהיה ליצור מנגנון של בוררות חובה מבלי לשנות את חוק הבוררות, מראשיתו ועד אחריתו. שינוי כזה יאפשר לבעל דין שהפסיד בבוררות שנכפתה עליו, לחזור לבית המשפט בבקשות לבטל את פסק הבוררות או לתקנו. התוצאה תהיה, כמובן, כי חלק ניכר מהעומס שיקטן ע"י עצם הפניית הסכסוך לבוררות, יחזור לבית המשפט, בדלת האחורית, בבקשות לביטול הפסק או לתיקונו.
למרבה הצער, מערכת השפיטה בישראל גולשת לאיטה במדרון חלקלק. אמון הציבור במערכת הולך ופוחת, ולא מיום ליום אלא משעה לשעה. לסדקים קטנים בסכרים גדולים, יש דינמיקה משלהם. ברגע שהסדק נחרץ, כוחות הטבע (ובענייננו, כוחות השוק), ממשיכים ומשלימים את המלאכה. הרעיון הנואל "לזקק" את המערכת, להוציא ממנה את האזרח הפשוט ואת הסכסוך ה"עממי" ולהותירה כנחלה פיאודלית של הממון הכבד, תהפוך את שלטון החוק לברווז צולע ואת הפרדת הרשויות, לברווז מת. בסופו של התהליך המוצע נקבל, במקום שלש רשויות, רשות אחת בלבד, היא רשות ההון.
