כמה הערות על המשט

בצה"לית, פפ"זניק הוא מפקד שדעת חייליו נמצאת גבוה הרבה מדי בסדר עדיפויותיו (פפ"ז - פופולריות זולה). מתוך הסתכלות קצרת טווח או חוסר ביטחון, הוא מתגמש ומוותר ומתפשר על-חשבון המשימה או המשמעת, ובלבד שיזכה בחיבת חייליו, ובלבד שיימנע מעימות עימם. במוקדם או במאוחר יטעם את פרי באושיו. סובלנותו המוגזמת תזמין בהכרח התדרדרות בנורמות, עד שבסופו של דבר תיעשה חצייה של קו אדום, שאפילו הוא לא יוכל לסבול. כשזה יקרה, נזיפה בלבד בחייל הסורר לא תהיה אפקטיבית, שהרי כבר התמסדה הנורמה שאת המפקד לא חייבים לקחת ברצינות. בקו פרשת המים אליו הגיע מתוך חוסר תבונה וקוצר ראייה, המפקד נותר עתה עם שתי אפשרויות קיצוניות בלבד: מחד-גיסא להמשיך להבליג, ואז לפשוע ברשלנות ובאי עמידה במשימתו, ומאידך-גיסא לנקוט בעונש חמור במיוחד כדי לבלום את ההתדרדרות המשמעתית. אם יבחר באפשרות השנייה, הנכונה, אולי יצליח לצמצם את הנזק, אך בכל מקרה כבר יצא קירח מכאן ומכאן: משום שהעדיף לבחור בחולשה ולא לעורר את טינתם של החיילים, עתה יזכה להיות חלש ולעורר את עוינותם גם יחד.

ואילו המפקד הנוקשה אך העקבי, המציב גבולות ברורים מלכתחילה, אינו זוכה לחיבת החיילים באופן מיידי, אך גם אינו מרשה לעצמו ולמסגרתו שיגיעו כלל למצב בו מתאפשרת התנהגות של חייל שמצריכה תגובה אכזרית. משום שלא התפתה לבחור בפופולריות על פני כבוד, סופו שיזכה בשניהם כאחד.

אחזק זאת ואעיד על אשר ראיתי משני צידי המתרס: דווקא המפקד החלש והפשרן, בסופו של דבר, "מחלק" ריתוקים, היכן שהמפקד החזק והעקשן יכול ליצור אפקט הרתעתי זהה פשוט בנזיפה. אנו מגיעים אפוא למסקנה פרודקסלית אך אמיתית: לעתים החולשה היא אכזרית והקשיחות היא נדיבה.

מה שראינו השבוע הוא מקרה אחד כזה. ישראל אכזרית בחולשתה. התנהגותה הבלתי עקבית - לעתים זקופה ונחושה ולעתים רבות עוד יותר כפופה ורכה - אינה מאפשרת הצבת גבולות ברורים, ומזמינה גורמים תוקפניים, מפנים ומחוץ, בים וביבשה, לבדוק גבולות אלה ולנסות למתוח אותם. מגששים אחר תגובה שאיננה מגיעה, שונאינו ואויבינו צוברים ביטחון ותעוזה. בינתיים אנו טומנים את ראשינו בחול, עד שאנו נדחקים לפינה, ומגיעים לקו פרשת המים בו אנו נאלצים לבחור בין סכנה עצמית קיצונית לבין אכזריות. הפעם: בין לאפשר הפרה ברורה של ריבונותה וביטחונה של מדינת ישראל, לבין בלימה כוחנית של משט התעמולה לעזה.

אם היינו חד-משמעיים יותר מלכתחילה, ולא רק מלכתחילה אלא גם הרבה לפני שהכל החל; אם היה ברור למשתתפי המשט לאור ניסיון העבר שישראל היא מדינה קנאית לריבונותה (דהיינו נורמלית); אם היו מבינים שמשמעות תוכניתם היא הסתכנות בפציעה או בטביעה - אז לחבורת החוליגנים השפלים וחבריהם הרכרוכיים לעולם לא היה את האומץ להתחצף ולהתגרות בנו כפי שעשו, ואנו לא היינו עומדים בפני דילמה מדינית-ביטחונית קשה, ואף אזרח זר לא היה נהרג. אם היינו עקביים בנחישותנו בעבר, היינו יכולים פשוט להצהיר בקור רוח בהווה - במקום ששגרירינו ושרינו יתרוצצו מבוהלים בשגרירויות ובלשכות בישראל ובעולם - שמי שמסכן את מדינתנו על-ידי העברת סחורה בלתי מבוקרת ליישות הטרור האנטישמית שברצועת עזה - והרי ידענו כבר "קארין איי" אחת - דמו בראשו. אז היינו יכולים פשוט להבהיר בקור רוח שאיננו מכירים בשום חוק משפטי או מוסרי שמחייב שנסכן את חיילינו בהשתלטות מאופקת וזהירה על אונייה פיראטית רק כדי שנגן על חייהם ושלמותם של מפירי החוק התוקפניים, במקום שהאונייה פשוט תנוטרל ממרחק. אז היינו מאיימים, היינו מזהירים, והם היו מאמינים ונרתעים, ותוכנית המשט הייתה נגנזת בו במקום, כפי שאף "פעיל שלום" אמיץ עדיין לא העז ליזום התגרות תעמולתית-מדינית שכזו בסין או במצרים או בארה"ב.

אך במציאות הנוכחית, ולאור התנהגותנו בעבר ובהווה, מי יאמין לישראל אם תאיים, אם תזהיר? "אריה שאג, מי לא ירא?", שאל הנביא עמוס. כבר זמן רב מדי שאף אחד אינו ירא את שאגותיה של ישראל.

גם לאחר הריגתם של תשעה ממשתתפי המשט לעזה, קשה להאמין שאויבינו מבוהלים במיוחד. שכן אין אפקטיביות ואין הרתעה בקשיחות שאיננה עקבית, שבאה לידי ביטוי תוך מצמוץ ובגמגום. אפילו כשנדמה, לדוגמה, ששר החוץ או ראש הממשלה נוקטים בעמדה זקופה ותקיפה, ומציגים את "פעילי השלום" בתור הטרוריסטים שהינם למעשה, הם מקפידים להביע צער על אובדן חיי אדם. למיטב ידיעתי, ולשמחתי הרבה, אף אחד מלוחמינו לא נהרג בארוע, אף שהיו קרובים מאוד לכך. אם כן, על מי ועל מה הצער? על אותם אלה שלפני רגע כינינו טרוריסטים וחוליגנים, שניסו לחסל את חיילינו - על מותם של אלה אנו מצטערים?...

במקום שנבהיר, לבל מישהו יתבלבל, שאם אספסוף נבער הצליח להכות ולהשפיל את לוחמיהם המובחרים של צה"ל, זה רק משום שעשינו את הטעות של הענקת אשראי רב מדי למי שהציגו עצמם כ"פעילי שלום", טעות שלא נחזור עליה; במקום שננצל את התמונות הקשות כדי להצהיר שלהבא לא נצייד את לוחמינו בציוד לפיזור הפגנות רק משום שייתכן שמשתתפי המשט אינם אלימים, ושבפעם הבאה אונייה פולשנית שלא תיענה לאזהרותינו פשוט תותקף - במקום זאת אנו עוטים את מסיכת ה"יורים ובוכים" המטופשת והפסוודו-מוסרית מימים ימימה, ומבהירים לעולם, אך גם לאויבינו, שלא רצינו בתוצאה שהתממשה, שאנו מצטערים עליה ושנשתדל להימנע מתוצאות דומות בעתיד, ועל-ידי כך מוותרים על ההזדמנות ליצור ולהצדיק הרתעה, בעבור הפרס המפוקפק של תדמית פחות תוקפנית ויותר הומאנית. כמובן שבפועל, אנו יוצאים קירחים מכאן ומכאן: בלי הרתעה בידינו, אך מושמצים ומגונים גם כן.

אחד המוטיבים בתקשורת הישראלית הוא לתאר אלימות ערבית כ"אסון טבע", וכמעט להתעלם מקיומם של מבצעיה. בכל מקרה של אלימות ערבים כלפי יהודים, התקשורת תתרכז במעשיהם של היהודים שעוררו את התגובה ה"בלתי נמנעת", ולא בערבים. התוקפנים הערבים יעדרו מכותרת הידיעה. לדוגמה, במקום שייכתב שערבים זרקו אבנים על מטיילים יהודים, היהודים פשוט "תעו בדרך וספגו אבנים", באופן מסתורי כזה או אחר. במקום שייכתב שערבים ניסו לבצע לינץ' בחיילי צה"ל, "המ"כ התעלם מההערות והוביל לשכונה הערבית".

נקל להסיק שהשמאל מנסה להתרכז כמה שפחות באנטישמיות של הערבים, בעלת ההשלכות השליליות לגבי תהליך השלום המיוחל. אך לא בזאת בלבד נסביר את התופעה. האמת היא שיש סיבה נוספת, ואולי יותר מרכזית: זה פשוט הטבע האנושי לראות בגורם העקבי באלימותו, כאחד שאינו אחראי למעשיו. העקביות היא גורם מזכה, כך לפחות בפסיכולוגיה הפנימית של רובנו. מאחר שהערבים עקביים באלימותם כלפי יהודים שתעו לתוך "שטחם", הנטייה היא לנתק את הנושא מהנשוא, ולראות את התוקפנים הספציפיים בתור מוציאים לפועל בלבד של מעין "חוק קוסמי" שחזק מרצונם החופשי. מאחר שהתגובה הייתה צפויה מראש, נרגיש צורך למצוא את האשמה דווקא בקורבן, שהרי "היה צריך לדעת טוב יותר".

לאחר השתלטות צה"ל על ה"מרמרה", החל כצפוי פסטיבל החבטות הבינלאומי. סגן שר החוץ של איטליה, אלפרדו מנטיקה, היה מהבודדים, אולי היחיד, שהצהרתו הייתה חד-משמעית בזכות ישראל: "המשט היה פרובוקציה מצד גורמים פוליטיים ספציפיים. אפשר לדון בתגובת ישראל, אך לחשוב שהכל יעבור ללא תגובה ישראלית, היא פרשנות תמימה של מארגני המשט". הוא כמובן טועה, לצערי, וזו בדיוק הבעיה. אילו היה צודק, אם אכן היה ברור מאליו, לכולם, שישראל תגיב בחומרה על ההתגרות בה והניסיון להפר את ריבונותה, אם מאז יציאת המשט הייתה מתחילה ברחבי העולם הספירה לאחור לקראת ההתנגשות הכואבת והבלתי נמנעת בעליל, אז בבוא ההתנגשות לבסוף, לא היינו רואים הרבה הפתעה בעולם, ולא זעם, אולי רק נזיפה במשתתפי המשט עצמם, שהרי "היו צריכים לדעת טוב יותר". אילו היינו עקביים במהלך השנים בעמדתנו התקיפה, ולא מתקפלים נוכח כל משב רוח מדיני, אז לאחר זמן מה היה ברי לכולם שהתנהגותה של ישראל היא נתון קבוע, "חוק קוסמי" וצפוי מראש. אם ישראל הייתה מצהירה וגם מדגימה שהיא פועלת לפי מדיניות סדורה, ולא מפעילה שיקול דעת בכל מקרה לגופו, אז לא היה ניתן לשפוט ולגנות אותה על שיקול דעתה במקרה סצפציפי כזה או אחר. אז הכותרות לא היו זועקות "ישראל כך" ו"ישראל כך", וההתרכזות הייתה בפרובוקטור ולא בתוקף. "ניסו לפלוש לישראל והותקפו", הייתה אז בוודאי כותרת טיפוסית.

ההשתלטות על המשט לא הייתה יריית פתיחה רק עבור מסע ההשמצות העולמי, אלא גם עבור מסע תעמולה פנים-ישראלי. גדולי העיתונאים והפרשנים לא הקפידו בלשונם מרוב הלהיטות לחבוט בממשלת הימין. שר החוץ עורר בחילה בנתן זהבי. חברי הקבינט הם חבורה של שוטים חסרי-אחריות בעיני בן-דרור ימיני. ועופר שלח הגדיל להתפלסף והציע שראש ממשלה, אחיו של יוני נתניהו ז"ל, סובל לכאורה ממעין "תסביך אנטבה".

זהבי מתפלא מדוע לא נעשתה חבלה באוניות עוד בעודן עוגנות בנמל, כפי שנעשה עם משט התעמולה של אש"ף ב-1988, ולמעשה מציע את אותו העיקרון שננקט בפועל: בלימה כוחנית של המשט. מעניין מה היה חושב אם הממשלה הייתה מאמצת את עצתו הספציפית, אך הביצוע היה משתבש, וההתפוצצות הייתה מטביעה את האוניות במקום שרק תשבית אותן, ואזרחים היו טובעים. אם העולם לכאורה זועם על כך שישראל פעלה במים בינלאומיים, לא קשה לדמיין את ההשלכות המדיניות וההסברתיות לפעולה ישראלית כושלת בתחומה הריבוני של מדינה אחרת. אך, כמובן, זהבי מוחה, הפעולה לא אמורה להשתבש לפי התוכנית שהוא מציע. החבלה אמורה להיות מוצלחת וחשאית. כן, ובכן, גם ההשתלטות על ה"מרמרה" לא הייתה אמורה להשתבש. הטפת המוסר בדיעבד, לאחר שכבר ידועות לנו תוצאות הפעולה, אינה מצריכה חוכמה רבה. ואיננו מתקשים לדמיין את זהבי מחבר מאמר עוקצני על פעולת החבלה הכושלת של ישראל בנמל קפריסין, ומתפלא מדוע לא הוחלט פשוט להשתלט על הספינות בהתקרבותן לחופי הארץ, ומביא כדוגמה את ההשתלטות המוצלחת על משט התעמולה הקודם ביוני 2009.

בן-דרור ימיני, לעומת זאת, אומר שהיינו מנצחים במלחמה ההסברתית אילו רק היינו שמאלנים מתוחכמים וערמומיים, במקום ימנים כוחניים ואלימים. היה עלינו בפשטות "לשחק את המשחק", ולומר: אדרבה, אתם מוזמנים לעזה - בתנאי שגלעד שליט יזכה לביקור הצלב האדום. או אז תיחשף דמותם האמיתית של מארגני המשט, שאינם באמת פעילי זכויות אדם, אלא פרובוקטורים שונאי-ישראל בלבד. או אז החמאס ייתפס בעולם כמי שסיכל את המשט, ולא ישראל, בסירובו לתנאי הפשוט והצודק שלנו. אלא שבמציאות, ממשלת ישראל הימנית והמתלהמת הייתה אפילו יותר נדיבה ממה שבן-דרור מציע. היא הסכימה להעביר את הציוד ההומאניטרי גם בלי שיפור תנאי כליאתו של גלעד שליט, ובלבד שהציוד ייבדק, שהרי מדינה אחראית איננה יכולה להרשות הברחת מזומנים או נשק לארגון טרור רצחני הרוצה בהשמדתה. כמובן שמארגני המשט, בפשטות, התעלמו מההצעה, כאילו מעולם לא הייתה, והמשיכו לברבר לגבי "מצור" ו"משבר הומניטרי" ו"אטימות ישראלית", והעולם המשיך לקנות את זה. שהרי התעמולה של אויבינו איננה תלויה בצדקת טיעוניהם או בעוצמתם הרציונלית, אלא בחזרה העקבית עליהם, שוב ושוב, ובקולי קולות. ובכן, ברור שגם אם היינו מציעים למארגני המשט את מה שימיני ביקש שנציע, הם היו פשוט מתעלמים וממשיכים בשלהם, והמסר שלהם לא היה נפגע הרבה בשל כך. ואז, ימיני, מה היית מציע לעשות?

כלום, כנראה. בדיוק מה שעופר שלח טוען שהיינו צריכים לעשות. כלום. שהרי מדובר בסך-הכל ב"משלוח פסטה לרצועה", כותב שלח בזלזול, אז מדוע לא להרשות אותו וזהו? הרי ברי לנו שפעילי שלום לא ינסו להבריח לעזה מזומנים המיועדים לארגון החמאס, או בטון המיועד לבניית בונקרים להגנה מפני צה"ל. אלא שזה בדיוק מה שניסו להעביר לעזה משתתפי המשט, בין השאר. וגם אם האוניות היו מועמסות במוצצים ופלסטרים בלבד, ברור שהשיט החופשי והבלתי מבוקר לעזה הוא נורמה שאת התגבשותה ישראל מוכרחה למנוע, נורמה שגורמים עוינים לישראל מנסים כבר שנים למסד על-ידי "משטים הומאניטריים", ולא בכדי. היום זו ה"מרמרה" עם פסטה על סיפונה, מחר תהיה זו "קארין איי" עם תת-מקלעים ומשגרים.

מצחיק ומכעיס שבתקשורת הישראלית, כשנוח, נוזפים בממשלה על המחדל המודיעיני, על כך שחיל הים ציפה לחבורת פציפיסטים רכרוכיים ונתקל בג'יהאדיסטים קנאים. במסגרת אותו טיעון, ממשיכים ומציעים שבמקום ההשתלטות היה צריך פשוט לאפשר את המשט, שאז חוזרים להציג את הג'יהאדיסטים הקנאים כפעילי שלום בלתי מסוכנים, המובילים "פסטה" בלבד. מצחיק ומכעיס. ולצערנו - כה טיפוסי.

חקירה פלילית אינה נעשית אוטומטית כאשר למישהו מתחשק להאשים ולהשמיץ, אלא רק אם קיים חשד מוצדק לאשמה, כמו כאשר מספר האזרחים ההרוגים בפעילות צבאית נדמה בלתי פורפורציונלי לנסיבות. פקודות צה"ל מחייבות "ירי על מנת" כאשר לוחם מזהה "אמצעי וכוונה" (נשק והרצון להשתמש בו). כלומר, מי שתוקף בנשק את לוחמי צה"ל, דינו מוות אלא אם נוטרל קודם בדרך אחרת. לכן כל אחד ממשתפי הלינץ', שאלימותם וכוונותיהם תועדו בבירור, ושהיו הרבה יותר מהתשעה שנהרגו בפועל, היה יכול להיירות למוות במהלך העימות בלי שתהיה בכך עבירה פלילית. אין אפוא שום עילה לערוך חקירה של ההשתלטות על ה"מרמרה", שכן לא קיים חשד קונקרטי, אלא רק האשמות אוטומטיות ובלתי מבוססות מפי גורמים עוינים ובלתי אמינים. תהא זו חקירה בינלאומית, ישראלית-אזרחית או צה"לית, היא איננה ראויה, והסכמה לחקירה כזו תהיה הודאה, ולו חלקית, באשמה, במקום שנטען בתוקף, בהתאם לזכותנו וחובתנו המוסרית, שבדיוק כמו צילום הווידאו הזמין לכל, זהו מקרה ברור של שחור ולבן, ושאיננו מבזבזים את זמננו ומשאבינו בחקירות מיותרות ובלתי מוצדקות – נ ק ו ד ה.

כבר לפני יותר ממאה שנה, זאב ז'בוטינסקי, המנהיג הציוני, התייחס להתנהגותם המשונה של היהודים ביחס לעלילות הדם נגדם, ובפרט לתגובתם של התמימים, אשר "על כל צעד ושעל נעמדים בתנוחה גאה ופותחים בנאום הגנה":

• "כבר מספר שנים יושבים יהודי רוסיה צפופים על ספסל נאשמים. זו איננה אשמתם. אך מה שכן אשמתם, זה שהם מחזיקים את עצמם במעמד של נאשמים. כל הזמן ובכל כוח גרוננו אנחנו מצטדקים... הלא הגיע הזמן, שבתשובה על כל ההאשמות האלו, נוכחיות ועתידיות, נזיפות, החשדות, עלילות, הלשנות, פשוט נשלב את הידיים על החזה ונטיח בקול רם, ברור, קר ושליו, כנימוק יחיד אשר הציבור הזה מסוגל להבין ונאמר: "לכו לעזאזל!"? מי אנחנו שנצטדק, מי הם שיחקרו אותנו?... ההרגל למסור דין וחשבון, בקביעות ובשקדנות, בפני כל ערב רב, גרם לנו נזק עצום ועוד יביא נזק אף גדול יותר. הציבור התרגל לכך, התרגל לשמוע מפינו את נימת התחינה של מואשמים..."