|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
המשט הסוער לעזה ואריאל השלווה הם תאומים סיאמים של איוולת ישראלית אחת
|
|
רון נחמן, ראש עיריית אריאל [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
במשיכת החבל בינינו לבין הערבים בכלל והפלשתינים בפרט, התופעה שאפיינה את התקופה עד מלחמת ששת הימים הייתה שאנו היינו סמוכים אל שולחן ההבלים של היריבים שלנו. לא היינו צריכים להשתמש בראש היהודי כדי ליזום. די היה לנו לשבת ולחכות היכן הם ימעדו. מכאן אמירתו של אבא אבן ש"הערבים לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות". אבל לא עוד. מאז 1967, למעט תקופות קצרות באמצע, במשחק הכיסאות התחלפו היושבים. הערבים לא צריכים לעשות מאומה ורק להמתין, לא הרבה, לפאשלות מבית היוצר של ישראל. אירוע השיט לעזה הוא הדוגמה הטרייה. אנחנו, שהצלחנו במשך השנים להציג את חמאס כארגון טרור שאין איתו שיג ושיח, נותנים לו את מלוא החשיפה. הוא פרטנר. אנו אלה שהפכנו אותו לפרטנר, וכל הבל פה אחר שווה פחות מקליפת השום. ככה במתיחת המו"מ לגבי שחרור גלעד שליט וככה לגבי ניהול המצור על עזה. שוב ושוב נוכחנו שאין כיבוש נאור ואין נשק טהור. יש כיבוש כפוי ונשק בלתי ראוי. שליטה לאורך ימים בשטחים לא לך ובאוכלוסיה זרה שלא רוצה בך, גורמת במקרים מסוימים להיעדר שליטה על מה שאתה עצמך עושה. גם אם לצורך הגנה. אנשי הקומנדו של חיל הים עשו את שלהם בתנאים קשים ובלתי צפויים. כישראלי וכווטראן של צבא ההגנה לישראל אני לא רק מזדהה איתם במקרה זה, אלא משבח את אומץ ליבם. הם בסדר גמור. מה שלא בסדר ומי שלא בסדר, אלה המוחות העקומים שקבעו את המדיניות. ולא זו בלבד, אלא במעשים ובמחדלים אלה המדינה משחקת לידי יריבים ואויבים כאשר הם צוברים את מלוא הדיבידנד ממעשי האיוולת. אך זאת רק תוצאה אחת ממציאות עגומה שאליה התרגלנו, ועליה בעצם אני רוצה לכתוב - מציאות שלכאורה היא שלווה מאוד ולא עושה כותרות. כמו לדוגמה העיר אריאל וראשה רון נחמן. יאמרו: מה עניין שמיטה להר סיני, ומה שייך המשט לעזה לאריאל שבשומרון. אבל שייך מאוד. שניהם בנים לאותה אימא מדינית. לאחר שקראתי במוסף הארץ (14.5.10) את המסה - מסע לנבכי אריאל וראשה רון נחמן - תחת הכותרת "לשיר עם רון - איך קרה שרון נחמן, ראש העיר אריאל עבר להתגורר בחממה" - חשתי איזו טלטלה. תופעה מיוחדת במינה: בין הזיה לחזון, בין דמיון למציאות, בין כדור פורח לגן פורח, בין פקעות סחלבים לבין הסָפָר של ראש העירייה, בין פאטה מורגאנה לנווה. לא ידעתי עם מדובר במדינת ג'ורג'יה במאה ה-19 או במדינת אריאל במאה ה-21, בין הייראם בינגהאם ודייוי קרוקט לבין רון נחמן. אריאל היא עיר קטנה בממדים ישראלים. על-פי נתוני המנהל האזרחי המעודכנים, היא מונה כעת יותר מ-18,000 תושבי קבע נוסף על כ-11,000 סטודנטים של מכללה אשר בדומה לעיר עצמה היא קטנה אך שמה יצאה לפניה. היא שוכנת בלב השומרון, ממזרח לראש העין, מדרום לשכם ומצפון לרמאללה. היא הוקמה כהתנחלות בשנת 1978 והוכרזה כעיר בשנת 1998. ראש העיר רון נחמן נמנה עם מייסדיה. היא מותג. אם מישהו, במקרה, לא שמע על אריאל, שכן היא לא בחדשות, הוא ייתקל בָשֵם באחת הצמתים בכבישיי האורך והרוחב במרכז. על המפה תמצאו אותה, קרוב לקו הירוק, בשרון, והיא מחוברת בכביש המהיר מס' 5 מגוש דן, אך עם אצבע משולשת ללב השומרון. רמת החיים בה, מן הגבוהות ביישובים הישראלים, משקפת את מוצאם של התושבים. דרום אפריקה, ארה"ב, אנגליה, קנדה, חבר העמים בעבר וחלק ממפוני נצרים מיישובי גוש קטיף, וגם אלה שנולדו בה. ויש גם עזרה משיחית מן החוץ. תורמים אוונגליסטים ותיירים אוונגליסטים מאמריקה ומאירופה שהשם "אריאל" - התנ"כי - אומר להם משהו. התרומות מופנות בעיקר למתקני ספורט כמו מגרשי טניס, אצטדיון, בריכת שחייה. בקיצור, קולוניה שנעים לחיות בה. וכמו ב-good ol' west, ככה בנהירה למזרח שלנו "לא היה פה חוק, אני הבאתי את החוק לפה" - אומר מושל אריאל רון נחמן. אריאל הוא היישוב הרביעי בגודלו בשטחים (לאחר מודיעין עילית, ביתר עילית ומעלה אדומים) והוא במעמד של עיר. בעיר שוכנת, כאמור, המכללה הציבורית הגדולה בישראל, המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון, שמשווה למקום אופי אקדמי. מעמדה המדיני שנוי במחלקות בין ישראל לפלשתינים. הישראלים רואים בה חלק מן הגושים שייכללו בתוך שטח ישראל במסגרת חילופי שטחים אחרים. הפלשתינים לא רואים זאת ככה. |
|
אז והיום, שם וכאן; ציניות וצביעות
|
|
הרשימה של דאה הדר במוסף הארץ - יופייה הוא גם בשוליים הרחבים, שמה שלא נאמר בה, במה שנשר בעריכה ולאחר דליית הפנינים שלי, משאיר לקוראים רבים וביניהם קורא כמוני הרבה חומר למחשבה. אם המדינה שלנו, חלילה, תיהפך למדינה דו-לאומית, רון נחמן יוכל, כל עוד יחיה, להיות בה המושל לנצח. היא לא תינטש ולא תסופח. היא תישאר כמו שכנתה שכם, שבה יהיו פלשתינים, ובאריאל יהודים. אפשר שאם ייחתם חוזה שלום, היא תישאר בתחום ישראל תמורת שטחים חלופיים. הנסיבות יכתיבו את עתידה. אולם רון נחמן רואה זאת אחרת לגמרי. הוא לא לבד, ולו יש קבלות. הוא גם דברן אובססיבי וגם עושה בלתי נלאה. הוא משוגע לדבר, ואין ביטוי הולם יותר. הרי ידועה הבדיחה על ההבדל בין בלתי שפוי לישראלי. בלתי שפוי יודע שהוא נמצא בבית משוגעים, ישראלי - לא. "קן הקוקייה". ארץ - נהדרת - משגעת - סבאבא.
אז זה נכון שגם העולם הוא רחוק מאוד מלהיות מושלם. חלקו הגדול הוא שפוי מאוד, אך חלקו הוא ציני וצבוע והצדק ממנו והלאה. וזה לא רק אמור לגבי העולם המוסלמי, אלא במידה רבה יותר בעולם המערבי. ככה כותב לי ידידי פרופסור וויליאם פירשיין, מדען יהודי אמריקני בולט בתחום הביולוגיה והביוכימיה המולקולארית:
The best slogan I have seen that sums up the revolting response to the lawful self defense measures taken by Israel to defend itself against a terrorist flotilla sent from Turkey is as follows: It is better to have a Jewish State that is hated by the whole world than an Auschwitz that is loved by it!
ובתמצית: הסיסמה הטובה ביותר ששמעתי היא: שמוטב מדינה יהודית אשר שנואה על-ידי העולם, מאשר אושוויץ שאהובה עליו. באוזניי, כניצול שואה, זה מצלצל יפה. אבל לא כל העולם הוא נגדנו. יש לנו ידידים ואף ידידי אמת (כאלה פגשתי גם בביקור קצר בטוניס, ועל כך אכתוב בהזדמנות), וכאשר אנו עצמנו פוגעים בדימוי שלנו, אנו פוגעים בבטן הרכה שלהם. זה אמור לגבי אירופה ועל אחת כמה וכמה באמריקה וביהודיה. ואכן בשביל רון נחמן הדוגמה היא אמריקה. לא זאת של אובמה שאותו הוא לא אוהב, אלא, אם כבר, זאת של אנדרו ג'קסון, הנשיא האמריקני שהפך את המושבות ל"אינידיאן ריין". הפינוי המסיבי בתקופתו היה במדינת ג'ורג'יה, שם נרדפו, הורעבו והוגלו שבטי האפאלאצ'י, המוסקוגי, הצ'יאהה והצ'רֶוקי - אותו שבט עז-רוח שהעדיף חופש על עבדות ולָחָם.
אבל כאן זה לא אמריקה, לא של המאה ה-21 ולא של המאות ה-18 וה-19. אומנם לא אתפלא אם בדומה למסע אל המערב שבמסגרתו הובאו אלפי סינים כדי לבנות את המסילה למערב הפרוע, בחזונו של רון נחמן ובסיוע של שר התחבורה ישראל כץ, לא מן הנמנע שיושקעו ביליונים להניח קו מן השפלה ועד לבקעה ולגליל דרך השומרון - קו המזרח הפרוע. גם כן בעזרת פועלי סין המיומנים.
ככה נוסדה אצלנו הגיבנת שחלקה האחד בעזה של החמאס וחלקה האחר באריאל שבשומרון. לא בומבה צור עם הקומפרסור חופר את "תעלת בלאומילך" פרי דמיונו של אפרים קישון, אלא רון נחמן, בחלל המדיני, ושיכרות הכיבוש ובעזרת אוהבי ארץ ישראל השלמה והת'ר האוונגליסטית בונים את אריאל ונוגסים הלאה מזה. ואין גבול למערכת העיכול. או ככה חושבים לפחות נחמן ורעיו.
אבל בניגוד לאמריקה של אז, לנו יש כאן פלשתינים. הם יושבים בעזה ונהנים מאהדה מוסרית של העולם, והחמאס רוכב על גמל זה, והם יושבים גם בשומרון: במארדה, באיסכאכא ובג'מאין. ואפשר לעשות להם דברים רעים כמו לעקור מטעי זיתים, ודברים טובים - כמו מים מן הכינרת לשכם, אבל אי-אפשר לגרשם כמו את האינדיאנים. זה המילכוד. אריאל היא המשל. השטחים הם הנמשל. אריאל היא עצם בגרון, ואפשר שנצליח לבלוע אותה. אך אין כל חשש שאנו נבלע את עזה. אבל יש סכנה שעזה תבלע אותנו.
|
|
המאמר במוסף הארץ, כנראה נאמן מאוד לאווירה. אנו מקבלים משהו כמו: פקעות של סחלבים ארוטיים שדומים לאשכים, ואיך נדלק רון נחמן לנוכח קסמו של הפרח וקסמה של אריאל שאותה הקים. אדם מרתק מעופף, מסתחבק, עושה בקו אמריקה-אריאל, מכאן לאוונגליסטים במובייל אלבמה ומשם להארדיה שבקוסטה ריקה וחזרה לכאן כמעט בתדירות של אוטובוס בינעירוני. נע למטה ומרחף למעלה בין דמיון לבין מציאות, עושה נָגלות מטקס אחד לטקס שני, בין הנפת דגל אחד לשני בטקסי יום העצמאות. ילדים מריעים, חיילים מצדיעים, כל העיר זוכה ל"טיפול הוליסטי, שלם, כל העיר כיחידה אחת, כולם בני אדם שוויון הזדמנויות... ויש לנו ארץ ויש לנו עיר, ויש לנו בית בארץ ישראל". זה כאמור היה ביום העצמאות, אם כי לא הייתי מופתע אם הדינמו הזה ששמו רון נחמן לא יעשה איזו חגיגה לכבוד יום אריאל בדומה ל"יום ירושלים". מה יש? לירושלים מותר ולאריאל אסור? ואריאל בשמה המקורי (עכשיו היא נקראת על שמו אריאל שרון) היא שם נרדף לירושלים ולבית המקדש ונלקח מהתנ"ך: "הוי אריאל, אריאל קריית חנה דוד ספו על שנה חגים ינקפו..." [ישעיהו כ"ט, א']. זה מושך את האוונגליסטים יותר מאשר שרון. במעמד חגיגי זה נמצאת גם הֶת'ר, אוונגליסטית מסורה מארה"ב אשר לכבודה התנוססו על התרנים מלבד דגלי ישראל ואריאל גם הדגל של כוכבים ופסים, ורון נחמן מסתכל למעלה, ולא עם היד על הלב כדוגמת נשיאים בשירת המנון אלא כראש אריאל ואומר כמצוטט: "דגל ארצות הברית פה בהתנחלות. בחווה בקליפורניה ראיתי את זה על בסיס מודל נוצרי. כאן עשינו אדפטציה מקומית. עשרת הדיברות. הֶת'ר היא הרוח החיה מאחורי הכל. שלה הוויז'ן (vision - החזון) to create a better place" - לאמור: ליצור מקום משופר יותר תחת השמש, והת'ר נקראת לבמה. בעצם, מי שמעוניין לקרוא את המסה הזאת, את הסאגה של אריאל שאותה הגה אריאל שרון ושרון נחמן הוא המגשים שלה, יכול מן הסתם לקבל אותה מארכיון הארץ. ראויה גם ראויה רשימה זאת שתיקרא, מכיוון שהיא מלמדת על משהו, משהו מסוג הציור של שאגאל: המלאכים מעל לוויטפסק. אלא שזה לא ציור על הבד. זה נוף בלב השומרון, חלום במציאות, הזיה שהתממשה. רון נחמן לא עוצר, לא בצהוב ולא באדום. מה יהיה? "אי-אפשר גוף שלישי באמצע. עזה תסופח למצרים. לא בעיה לבלוע מיליון וחצי עזתים שיסעו דרומה בבוקר במקום צפונה. אני חושב שירדן היא המדינה הפלשתינית, ואין דרך לשמור על האינטרס הביטחוני אלא בהסכם עם הירדנים. האזור כולו יתחלק בין ישראל וירדן... כל השטות של חזון שתי מדינות לשני עמים זה אובמה, סיסמה ריקה מתוכן. זה חמש מדינות לשני עמים". בינתיים, עד שחזון זה יקרום עור וגידים, הוא בעד דו-קיום: "כל הכפרים הערביים שותים מהכינרת, אני חיברתי אותם". ועוד כהנה וכהנה מן הגורן, מן היקב, מן הסחלבים בחממה ועד לבריזה על הגבעה. גן עדן עלי אדמות. הבשורה כאן ועכשיו, על-פי הברית הישנה והחדשה כאחת.
|
|
| תאריך:
|
06/06/2010
|
|
|
עודכן:
|
07/06/2010
|
|
צבי גיל
|
|
משחיתים מילים לריק. יורים לכל הכיוונים ומחפשים את האשמים לגלי הצונאמי של שנאת ישראל, שהתגברו בעקבות סיכול הניסיון האחרון להפוך את עזה החמאסית למוצב אירני דרומי, דוגמת המוצב הצפוני האירני/חיזבאללאי שהקים אחמדינג'אד בלבנון, כשאנחנו ישנו בשמירה.
|
|
|
|
|
12:00 בצהריים. חצות היום. ראש הממשלה מודיע על מסיבת עיתונאים שצפויה להיערך בשעה 14:00. הכתבים נדרכים. איש אינו יודע את הנושא. השערות וניחושים מציתים את הדמיון, מבעירים תבערה בלבבות. בתוך דקות מתפשטת הידיעה בכל רחבי המדינה. האינטרנט רוחש שמועות, השערות וניחושים. "ואומה תעמוד קרועת לב אך נושמת לקבל את הנס האחד אין שני לו", כתב נתן אלתרמן.
|
|
|
|
|
"ובתקופת תמוז יוצא השמש מחיקו בשביל לבשל את הפירות ואין העולם יכול לעמוד בו. למה? שאורו קשה" (תנחומא תצווה ח')
|
|
|
|
|
בימים האחרונים אני מתעורר על צד שמאל. פשוט לא מבין מה קורה בזמן האחרון לשמאל שלנו. בטרם הגיעו ספינות השודדים המחבלים לחוף, וכבר אצו רצו "פעילי זכויות אדם" להגיש בג"צ. התקשורת שידרה כל הזמן את חנין זועבי המאשימה את צה"ל בפיראטיות ובהפרת החוק הבינלאומי, בכך שעצר את "המשט ההומניטרי" 130 מייל מחוץ למים הטריטוריאליים. וב"על צד שמאל" מופיע מאמר ציני המציע לכבד את "פעילי השלום" בממתקים.
|
|
|
|
|
פרט לשימוש בנשק, השמאל נקט בכל אמצעי אפשרי כדי לשכנע בדבר הצורך באימוץ עמדותיו, ואם לא די בכך, אזי לעתים קרובות הוא מנסה לאכוף רצונו באמצעות כוח פיזי, כספים, דיסאינפורמציה והפחדת הציבור באיומי שווא.
|
|
|
|
|
