אחר-הצהריים. ריח עשן מתפשט באזור. הכרוז הודיע שכל התושבים חייבים להיכנס במהירות לביתם ולאטום את הדלתות ואת החלונות.
"מי שלא יכול לנשום – יתקשר למספר הזה... ויבואו לסייע לו", הסביר הכרוז.
"כולם לאסוף את ילדיהם ולוודא שאיש לא נעדר", המשיך הכרוז.
אסתי, בתי, אספה במהירות את שלוש בנותיה הקטנות ורצה להסתגר בביתה.
רות נכדתי החלה לבכות, להקיא ולשלשל.
הדסה אף היא הקיאה וצרחה, ועימה גם תמר בת החודשיים. "אימא, אני סגורה בבית. יש שריפה, אבל אל תדאגי", מרגיעה אותי אסתי.
אני שומעת את הצרחות ולא יודעת את נפשי מרוב דאגה. אסתי יודעת שאני דאגנית גדולה והיא מנסה למעט ככל הניתן מחומרת המצב.
"אולי תניקי את תמר כדי שתירגע", אני מנסה ללא הצלחה. אני מתקשרת לבעלי לספר לו. אני נכנסת לחדר ופורצת בבכי. אני משתגעת מדאגה. אני מרגישה איך המחנק משתלט גם עליי. אני נחנקת! אני לא יכולה לנשום! והכי גרוע, אני לא יכולה לעזור לאסתי.
האש ממשיכה להתפשט. מבנה אחד של בית-הספר התיכון החל לעלות באש. כל האזור מכותר. האש מתקדמת במהירות אל הבתים. חמישה צוותי כיבוי מקומיים בעזרת תלמידי התיכון פועלים לכבות את השריפה.
אני מצלצלת שוב לאסתי ואסתי עונה. ברקע הילדות צורחות "מצטערת, אימא, אני לא יכולה לדבר כרגע. אתקשר אלייך אחר-כך".
אני נצמדת לרדיו ולטלוויזיה כדי להתעדכן - כלום!
אני מחפשת באינטרנט ושוב – כלום!
אוכלוסיה שלמה, עשרות נשים וילדים, כמעט עולים באש ואין כל דיווח! איפה כל התקשורת? האם אני גרה בארץ שלי???
אז כשירות לציבור אני מביאה ידיעה זאת לפניכם:
ביום שלישי (8.6.10) אחר-הצהריים ערבים הציתו אש סביב היישוב חרשה שבגוש דולב טלמונים. השריפה התפשטה ואחד הקרוואנים של הישיבה התיכונית החל לעלות באש.
חמש צוותי כיבוי ממטה בנימין הגיעו למקום והשתלטו על השריפה בסיוע תלמידי הישיבה.
שטחים נרחבים נשרפו, חייל אחד נפצע באורח קל משאיפת עשן. שני מציתים, תושבי הכפר מזרעת אל קבליה, נלכדו על-ידי צה"ל.
מדוע ידיעה זאת לא הובאה לכלל הציבור? – לתקשורת פתרונים.
האם יכול להיות שזה בגלל העובדה שמדובר בהתנחלות?
האם יכול להיות שזו דרך קלה ונפלאה לפנות את יושביה משם?
מה שכן הצלחתי למצוא בעיתון:
9.6.10: כתובות נאצה על מסגד איבטין שבצפון.
10.6.10: פלשתיני מתלונן:
מתנחלים הציתו את מכוניתי בפעם השנייה.
אגב, שני האירועים התרחשו בצפון הארץ ואין להם שום קשר ל"מתנחלים".
