רק בישראל מסוגל ראש ממשלה (בפועל) להלין על תפקודו של הדרג המדיני האחראי על הצבא, ומחובתו לאשר פעולות כאלה ואחרות. משה יעלון, ממלא-מקום ראש הממשלה וראש הממשלה (בפועל) בעת פעולת הקומנדו הימי כנגד "משט השלום", רמטכ"ל לשעבר, וכמי שרואה את עצמו כמומחה האולטימטיבי בנושאי ביטחון, מעלה לסדר היום הציבורי טענות נגד הפעולה שהוא עצמו, כראש ממשלה (בפועל), יחד עם חבריו, אישר אותה. הבנתם את זה? מר יעלון חייב לבוא בטענות, בראש ובראשונה, לעצמו, ומן הראוי יהיה שגם יסיק את המסקנה הדרושה: להתפטר מיידית. מי שמודאג מכך, מוטב שיירגע כי הוא לא יעשה זאת. לו היה מדובר במישהו אחר, ודאי היה דורש נקיטת צעדים מיידיים כיאה למי שמחשיב את עצמו כנקי כפיים ומוסרי.

מי לא זוכר את האמירה הצ'רציליאנית ממש של מר יעלון: "כל פעם שהפוליטיקאים מביאים הנה את יונת השלום, אנחנו הצבא צריכים לנקות אחריה". ממש פואטיקה, ובמרכזה שוב מוטיב לקוח מעולם הזואולוגיה. עתה, השאלה היא, מר יעלון, מי הפוליטיקאים של היום, ומי עמד בראש הממשלה בעת הפעולה? אם שכחת, נזכיר לך שאתה, מר יעלון. ולחשוב שאנו חייבים לנקות את ה"צואה" שלך ושל חבריך לפורום שנתן את האישור לפעולה, זה מעורר גועל ממש. איפה היית כשהפעולה הובאה בפניך, רמטכ"ל במיל., כדי לאשרה? בחוג של פייגלין אולי, שם אתה מבטא את עצמך, במטאפורות שאולות מעולם החיות, ומטיל על אחרים אחריות?

דבריו הבאים של רא"ל (במיל.) דן חלוץ, המכיר היטב את מר יעלון, אולי יבהירו יותר איך ראש ממשלה (בפועל), מסוגל להתבטא בצורה כה מבזה:

"באחד הימים, לקראת ישיבת ממשלה בירושלים בנושא תקציב הביטחון שבה השתתפנו, קרא לי יעלון אל חדר התייעצות השרים, הסמוך לחדר ישיבות הממשלה, וביקש לדבר בארבע עיניים. הפתעתי הייתה רבה למשמע הצעתו: שאסכים להיות סגן רמטכ"ל שלו, אם הוא ייבחר לתפקיד הרמטכ"ל... מאחורי הקלעים ניסה יעלון למנוע את מינויי לתפקיד סגן הרמטכ"ל. בעיני 'בוגי' נתפסתי כאיום, בין היתר מפני שהוא חשב שאני אחד מבאי ביתו של ראש הממשלה שרון, ושאני נוהג לבלות במחיצתו תדיר. כל זה היה פרי דמיונו, ללא שמץ של בסיס עובדתי... על מה שהתחרש מאחורי הקלעים של בחירתי לתפקיד סגן הרמטכ"ל, אינני יודע לשפוך אור. סוד גלוי הוא שבאותה התקופה הצליח 'בוגי' להעכיר את האווירה בינו לבין שר הביטחון (שאול מופז, צ.ר.). הדבר בלט בכל דיון ודיון ביניהם בהם נכחתי. סמוך לסיום תפקידי כמפקד חיל האוויר, התבשרתי על-ידי הרמטכ"ל יעלון שנבחרתי לתפקיד סגן הרמטכ"ל" (דן חלוץ, "בגובה העיניים").

ננסה לפרש את הדברים שלעיל כדי להבינם טוב יותר. אם מישהו דיבר על נחשים ועקרבים המסתובבים חופשי בקריה, מן הראוי להסיק את המסקנות מי נמנה עם הזנים הללו. שנית, וזו הבעיה העיקרית: מן התיאור של דן חלוץ ניתן להבין היטב מהו תהליך קבלת ההחלטות במינויים הרגישים ביותר בצה"ל, את הפוליטיקה הקטנה, האהבות והשנאות, ומה לא. מכאן, שכל אימת שאתם קוראים או שומעים את המנהיגים, הפוליטיים או הצבאיים, מדברים על עבודת מטה מסודרת, בדיקות ענייניות, חקירות שתי וערב, מומחים וכדומה, דעו לכם שהמדובר בעניינים אישיים ולא מקצועיים, כפי שמנסים להציג בפנינו.

בספרו "דרך ארוכה קצרה" טוען מר יעלון כי הכיוון של ישראל (בייחוד בשאלת היחסים עם מדינות האזור) אינו נקבע באופן ענייני אלא על-ידי שלוש קבוצות לא ראויות של "הון-שלטון-עיתון". עשירים מאוד שרוצים שקט ביטחוני בכדי להרוויח כלכלית (עמ' 18), מנהיגות שאינה "מנהיגה", ותקשורת שיש לה סדר יום משלה אך אינה נושאת באחריות. שימו לב היטב באיזו מיומנות של כירורג מעולה מגיע יעלון לבעיה העיקרית של ישראל - המנהיגות. הוא צודק במאת האחוזים שהמנהיגות בישראל אינה מנהיגה אלא מונהגת, לכן את התוצאות כולם יכולים לראות. יש רק בעיה אחת קטנטנה: כיום מר יעלון הוא ממלא-מקום ראש הממשלה, ומי שהיה ראש הממשלה (בפועל) כאשר השייטת, אליבא דיעלון, פישלה, בעקבות אישור (כך יש לקוות) שקיבלו מפקדי חיל הים לבצע את הפעולה. אז מי נושא באחריות? ברור שלא הדרג המדיני, קרי מר יעלון וחבריו, אלא הדרג הצבאי. משמע, שהכל עניין של פוזיציה: אם אתה רמטכ"ל ומפשל, הדרג המדיני כמובן אשם; אך אם אתה הופך לממלא-מקום ראש הממשלה, אתה כבר לא אשם אלא הצבא. כך קורה אצלנו חברים, הכל הפוך על הפוך. מה הפלא שהמדינה כולה הפוכה?!