לקחי לב המדבר

בספר 'במדבר' ישנן עשר פרשות בסך-הכל. בלב הספר, בדיוק בארבע הפרשות שבאמצע, נמצאים האירועים הגדולים ביותר שחוו בני ישראל במדבר, ושמשמעותם נצחית ממש. הכוונה היא לפרשות 'שלח לך', 'קרח', 'חוקת' ו'בלק', הפרשות מהרביעית ועד השביעית. הבה נגלה את המכנה המשותף לכל ארבע הפרשות הללו, ואת הלקחים הנצחיים והמשותפים לכולן הנלמדים מהן.

פרשת 'שלח לך', פרשת המרגלים, הינה פרשת החטא הגדול והמשולש של בני ישראל. חטאם הראשון היה הוצאת דיבת הארץ רעה - "ארץ אוכלת יושביה" הם כינוה. חטאם השני והשלישי - הם פקפקו ביכולתם וביכולתו של הקב"ה לכבוש את הארץ. "לא נוכל לעלות אל-העם כי חזק הוא ממנו". (במדבר יג, לא). כוונתם, על-פי רש"י, היתה: חזק הוא מאתנו, אבל גם ממנו, מהקב"ה. על-פי המדרש כל גבר מבן עשרים שנה ומעלה, חפר את קברו שנה שנה ביום הזיכרון לאותו חטא. הוא הניח את גופו בקברו כדי לישון, ובבוקר, אם הוא התעורר, הוא המשיך הלאה עד יום השנה שבו הוא לא התעורר ומת בקברו.

נשאלת השאלה: מהו הלקח הנצחי מאותו חטא גורלי? חז"ל אמרו: "כל מידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה" (סנהדרין צ, א). וכך היה: נגד פקפוקו של כל גבר בן עשרים שנה ומעלה ביכולתו להשתתף בכיבוש הארץ ובמילוי תפקידו בעת ההיא, ה' סיים את תפקידו שם, במדבר. כנגד הבעת חוסר אמונתו בכוחו של ה' לקיים את הבטחתו לעם ישראל - שאכן הוא יובילו בכיבוש הארץ, ה' מנע ממנו מלראות את הניסים הגדולים של קריעת נהר הירדן, עמידת הדום של השמש ונפילת חומותיה של יריחו. וכנגד הבעת דיבת הארץ רעה, הארץ פצתה את פיה ובלעה אותו בקברו. שלושה חטאים וכנגדם שלושה עונשים, מידה כנגד מידה.

בפרשה הבאה, פרשת 'קרח', ניסו הניצים לסלק את משה רבינו מתפקידו, להורידו מטה, כי לשיטתם לא היה צורך במנהיג אחד שיביא את דבר ה' לעם, "כי כל-העדה... כלם קדשים ובתוכם ה'" (במדבר טז, ג). קרח הכריז למעשה שכל אחד יכול להבין את ההלכה ולפסוק לעצמו על-פי הבנתו את רצון ה' ולכן משה למעשה הינו מיותר, ח"ו. אכן, כאשר "פצתה האדמה את פיה" היא פעלה על-פי אותו כלל של מידה כנגד מידה. קרח רצה להוריד את משה מטה ובכך להעלות את עצמו. ה' גמל לו בכך שהורידו מטה עמוק עמוק לתוך האדמה, ובו-זמנית העלה את קרנו של משה עוד יותר בעיני העם, כאשר הוא קיים את "גזירתו" של הצדיק שציווה על הארץ לבלוע את קרח ועדתו.

בפרשה השלישית בספר במדבר, פרשת 'חוקת', מרים מתה. בעקבות זאת פסק באר המים ששירת את בני ישראל מלתת את מימיו. ה' צווה את משה ואהרון לדבר אל הסלע "ודברתם אל-הסלע לעיניהם ונתן מימיו" (במדבר כ, ח). על-פי "העמק דבר" כוונתו של ה' הייתה שמשה ואהרון יתפללו לה' על הסלע, לא אל הסלע, ח"ו, כי הסלע - ככל עצם ביקום - עושה אך ורק את רצון ה'. תפילה לה' - זהו הלקח שה' רצה ללמד את בני ישראל לפני העברתם מתקופת הניסים הגלויים שבמדבר לתקופת השגחת ה' הנסתרת שתחול עם כניסתם ארצה. עקב התפילה של משה הסלע היה אמור לפצות את פיו כפי שעשתה האדמה קודם לכן בפרשות 'שלח לך' ו'קרח'. ברם, משה כעס, ולא התפלל לה' לפני העם. כתגובה, אחרי שמשה למד על עונשו - שלא יכנס אל הארץ - לא עזרו לו כל תפילותיו ותחנוניו הרבים. ה' הצהיר, כביכול, למשה: אני ביקשתי ממך להתפלל אלי, וסירבת. כעת, אתה מתפלל אלי ואני מסרב - מידה כנגד מידה.

בפרשה השביעית שבלב ספר 'במדבר', פרשת 'בלק', אנו עדים לתופעה שבה ה' זיכה גוי בעל מידות רעות מאוד בכוח נבואה מקביל לזה של משה רבינו. חז"ל הסבירו את זה בכך שה' רצה להוכיח את הגויים - שלא יוכלו להצדיק את מעשיהם הרעים, בטענה שה' מפלה אותם לרעה בהשוואה ליהודים, בטענה שהם הגויים, לא קיבלו נביא כמשה. הפרשה מדגישה את העובדה ששני הנביאים - משה ובלעם - קיבלו את אותם כלים. ברם, כל מעשיו של משה רבינו היו לרצות את ה', וכל מעשיו של בלעם היו להיטיב עם עצמו. כדי להזכיר לבלעם הגאוותן שמקור כל כוחו בא מה', הקב"ה פצה את פי האתון, לומר: מי שפקח את עיניך וצלח עליך רוח נבואה, הוא זה שפצה את פי האתון. מבחינתי אין לך שום יתרון עליה. ועוד, אתה שרוצה לדבר בניגוד לרצוני, אני אאלצך לדבר בניגוד לרצונך - מידה כנגד מידה.

ישנה תופעה משותפת ומדהימה לכל ארבעת הפרשות שהזכרנו. בכולן פיות האדם נענו בפיות שפצה ה'. האדמה, הסלע, האתון ובלעם - הדומם החי והמדבר - את פיותיהם של כולם פצה ה' כדי להעניש ולזכות את עם ישראל. כולם באו ללמדנו שה' כיוון ויכוון את כל העולם כולו לפעול לטובתנו - אם אנו נכוון את לבינו ופיותינו אליו. שני הלקחים המוסריים הגדולים של ארבעת הפרשות הינם: (1) חשיבותה העליונה של שמירת הפה כי "החיים והמוות ביד הלשון" (משלי, יח, כא). בכל ארבע הפרשות הפיות הרעות נענו בפיות שה' פצה, כי (2) "כל מידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה". מה שמוביל ישירות לתולדה מאותו כלל גדול: "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה את רצונך כרצונו" (אבות פ"ב, ד). מדוע היה צורך בארבע פרשות כדי ללמד את בני ישראל את אותם לקחים? כי כל הלכה שלימד משה רבינו את בני ישראל נלמדה ארבע פעמים.

ועוד לקח שעלינו לזכור הינו שפעמיים פצתה הארץ את פיה והקיאה אותנו לגולה - למדבר הפיזי והרוחני גם יחד. "מפני חטאינו גלינו מארצנו". וכעת, אחרי כמעט אלפיים שנות גיהינום חזרנו הביתה לארצנו הקדושה בתהליך ניסי ממש. ברם, אל לנו להניח שבכל תנאי האדמה תישאר יציבה תחת רגלינו, ולמרות כל מעשינו הרעים, היא תמשיך לפתוח את רחמה ולשפוך עלינו את פירותיה הנפלאים בשפע הגדול שאליו התרגלנו. זה לא מובן מאליו. עלינו לזכור שארץ-הקודש היא ראשית כל ביתו של אבינו, הקב"ה. והוא בעל בית קנאי, הדורש מכל הדיירים בביתו להתנהג על-פי החוזה שהם כולם חתומים עליו בהר סיני - התורה הקדושה.

עלינו לדעת שאם נפרגן איש לרעו, נשמור על פיותינו מלשון הרע ונעשה את רצונו של ה', הוא ישכון בתוכנו, בביתו, והארץ תקיא, לא אותנו, אלא את שונאינו, כך שנקיים סוף סוף את ברכתו הגדולה של בלעם: "עם לבדד ישכֹן ובגויים לא יתחשב".