לילה גורלי בחייו של יהודי גדול

אחרי שני נשיאים בעייתיים, שבמקום לטפל בעם היושב בציון היה העם צריך לטפל בהם, זכינו סוף סוף לנשיא מיומן, מנוסה, מוערך, ותיק הפוליטיקאים בעולם כולו, שכוכבו דרך באמצע שנות הארבעים ולא הפסיק לנסוק מאז ועד עצם היום הזה עד לגובה המסחרר שבו הוא נמצא עכשיו. כיום זוהרת דמותו של נשיאנו באור יקרות בשמי המדיניות הבינלאומית, והעם היהודי כבר אינו צריך לחוש נחיתות כלפי כל אומה ולשון. עכשיו גם לנו יש מושא הערצה. הבריטים מעריצים את המלכה, הטיבטים את הדלאי למה, הקתולים את האפיפיור, ולנו יש שמעון פרס.

ובאמת גלי ההערצה לפרס בתקשורת שלנו שוטפים בלי הפסק. כולם מדברים על כושר העבודה המופלא של הנשיא, אשר סדר יומו מתחיל עוד בטרם הנץ השחר ונמשך בקצב עוצר נשימה עד שעת לילה מאוחרת. כל עוזריו ושלישיו המרובים של הנשיא, שכולם צעירים ממנו בהרבה ויכולים להיות בניו או נכדיו, כבר נופלים מן הרגליים בריצתם אחריו ממשימה לאומית אחת לאחרת בכל רחבי הארץ ועל פני הגלובוס כולו, עד לפינות המרוחקות והנידחות ביותר שלו. כולם כבר נראים סחוטים, שקיות שחורות מתחת לעיניהם האדומות מחוסר שינה, חולצותיהם מקומטות, ולעתים אפילו חורגת כנף אחת של חולצה מתוך מכנסיהם, כמנהגם של ישראלים בשעת לחץ - ורק פרס עצמו נשאר תמיד רענן ומלא חיים כנער בן שש-עשרה אחרי הנשיקה הראשונה.

בכל טקס שבו משתתף הנשיא, היושב ברוב כבוד על כסאו של בנימין זאב הרצל, רואה מנחה האירוע חובה לציין שפרס, על-אף גילו, הוא בעצם האיש הצעיר ביותר בחדר, ומוסיף בעדינות של שור המבוסס ברפת מלאה דומן,לקול צחוקם המפרגן והמלא חיבה של כל הנוכחים: "אין לכם מה לדאוג. פרס עוד יקבור את כולנו".

האיש הגדול עצמו מסתכל על כל זה בעיניים פקוחות מדי לרווחה, ובלי להניד עפעף - כאילו עפעפיו מחוברים למצחו מכוח איזה ניתוח פלסטי משונה - הוא מתרכז בתפקיד שהטילה עליו ההיסטוריה היהודית: להנהיג את עמו הדווי, למוּד הסבל. הוא הרי כבר ראה הכל, ואת ניסיונו הרב הוא מיישם בלי הרף כדי להיות מורה נבוכי הזמן, המוריד פעם אחר פעם את ספינת ישראל המיטלטלת מעל השרטון התורן שאליו היא נקלעת מכורח הנסיבות הקשות, שלא לומר הבלתי אפשריות, שבהן היא מוצאת את עצמה בעולם אכזר.

בקיצור: פרס הוא הנווט הגדול, האיש שאליו פונים כאשר באמת צריך חילוץ. על דלת לשכתו היה צריך לחרוט באותיות של זהב את הכתובת: trouble is my business" ". קחו למשל את השסע הקשה בין דתיים וחילוניים. אפילו נציגי החרדים, בצר להם, רצו אליו בעיצומו של משבר עמנואל, ובלב מורתח תיארו לו בפרטי פרטים איך התגלגלו הדברים מן הכפתור העליון הקטן שהיה פתוח במקרה בחולצתה של ילדה, בתם של חוזרים בתשובה מזרחיים רחמנא ליצלן, ועד להפגנה הגדולה של 120 אלף איש שחבשו - מי היה מאמין - שטריימלים בעיצומו של יום חול לוהט ואיימו לפנות לבית הדין הבינלאומי בהאג. "הושיע", התחננו העסקנים אל האב הגדול, "תוציא אותנו מן הצרה הזאת".

מנגד חשו אל הנשיא גם תומכי שלטון החוק, שראו לחרדתם איך בית המשפט העליון מאבד עוד מנה גדולה של רלוונטיות. מול איש כמו פרס אי-אפשר לשחק משחקים, ומומחי המשפט התוודו באוזניו ביושר כי מינויו של אדמונד לוי, מי שהיה סגן ראש עיריית רמלה ועורך-דין לא בולט במיוחד, לשופט בערכאה העליונה היה טעות, פרי תחמוניו החינניים של מאיר שטרית. הם גם הודו שהשופט לוי הרים לחרדים להנחתה ואיפשר להם לחגוג על חשבונו ו"לסבול" למען התורה בעליצות גדולה ובחיוכים רחבים. על-אף זאת גרסו אנשי שלטון החוק שבמצב שנוצר כבר אין ברירה אלא ללכת עד הסוף, לתמוך במערכת המשפט, ולשלוח הורים לילדים קטנים לבית הסוהר, למגינת ליבם של הורים אחרים, שגם להם ילדים לא פחות קטנים, שלא נכללו ברשימת האסירים מסיבות של רשלנות ביורוקרטית, ועכשיו הם זועמים שלא איפשרו להם את העונג לעלות על המוקד, מתוך ידיעה שאיש לא יגיש את הלהבה אל העצים.