כשהגוף נפטר מהזכרונות

מצאתי מיטה רחבה, ונפלתי עליה מבלי להוריד את מדיי הצבאיים ונעליי. הייתי מטושטש בגלל חוסר שינה ממושך ותשישות, אבל גם מסומם כהוגן מריח חריף שאי-אפשר היה להשתחרר ממנו, מכיוון שהמשאיות שלנו, הסטודבייקרים האמריקניות ו'גָזִים' הרוסיות, נסעו בעקבות הטנקים עמוסות חביות דלק.

ואז, כשרק סגרתי את עיניי במיטה גרמנית זו, הרחבה והרכה כמו שמיכת פוך, נשמע פתאום, ממש על ידי, פיצוץ חזק, ובעקבותיו צרורות ירי מנשק אוטומטי, ושוב פיצוצים. בו-בזמן התפרץ לחדרי הבזק אדום. קמתי מהמיטה ורצתי לחלון, שנשקף אל הרחוב בו עצרנו, וראיתי את הסטודבייקר שלנו בוערת ואת החיילים, שמנסים להציל מהמשאית האחוזה בלהבות כמה חביות דלק שעוד לא התפוצצו, ואחרים, שרק שכבו על הכביש וירו לכל הכיוונים.

הבנתי מיד שהחיילים השרועים על הקרקע מבלי לירות, שניים-שלושה במספר, אינם עוד בחיים. הכרתי כל אחד ואחד מחיילים אלה ואהבתי אותם. הם לקחו אותי איתם מהכפר סְטָרָה-מילוֹסְנָה, לשם ברחנו מוורשה הבוערת בזמן המרד הפולני הגדול. חיילים אלו - לא צעירים ברובם, שאם לא כן, הם היו מוצבים ביחידות נבחרות של הקומנדו ולא ביחידת שמירה - דאגו לי והשגיחו עליי כמו הייתי בנם. מיטיביי אלה - שלפחות מחציתם היו יהודים - ביקשו רק שאספר להם איך היה להיות תחת כיבוש גרמני, ואני סיפרתי כל שזכרתי. ואחר כך שרנו שירים רוסיים שליוו את המלחמה, כמו 'טְיוֹמְנָיָה נוֹץ" (לילה אפל), שהקומיסרים אסרו לשיר, בטענה שחייל אכול געגועים הוא אפקטיבי פחות בקרב.

זה קרה במרס 1945, במהלך הקרבות שהתנהלו בעיר הנמל הגרמנית קוֹלְברג, כיום קוֹלוֹבְּזֶ'ג הפולנית, השוכנת עדיין לשפת הים הבאלטי. הכוחות הגרמניים והיחידות השייכות לחטיבה 33, 'הגְרֵנְדְיאֵרִים', ואפן אס-אס (Charlemagne) הצרפתיים, מצאו עצמם לכודים בעיר, מוקפים ביערות שסביב קולברג, ולא הצליחו לברוח דרך הים, כי הטנקים הסובייטיים T34, השייכים לחזית הביילורוסית הראשונה של מרשל ז'וקוב, עמדו על החוף וטיווחו בתותחי 85 מ"מ את הספינות, ואלו טבעו בזו אחר זו. הספינות המעטות העמוסות גרמנים וצרפתים שהצליחו להתרחק מאש התותחים של הטנקים נפלו טרף קל לצוללות הסובייטיות.

על כל זאת למדתי זמן רב לאחר מכן, והיום אני ממשיך ללמוד, בעזרת גוגל וויקיפדיה. אך אז, היחידה הצבאית שלי, שלקחה אותי כילד הגדוד בנסיעתה לכיוון ברלין, ירדה ממשאיות בפרברי קולברג הבוערת, ואני נכנסתי לבית גרמני, לדירה חשוכה וריקה מבני אדם. התחלתי להתקין לי בה מקום למנוחה. עוד לא ידעתי שכעבור שנים, יהיה מונח לי במגירה "אות על חלקו בקרב על קולובז'ג".

לפני ימים ספורים אירע אותי דבר מוזר. הרגשתי שמשהו מגרד בראשי, כאילו איזה חרק תועה התיישב על קרחתי, ובאופן אינסטינקטיבי גירדתי את המקום בציפורניים. להפתעתי, אצבעותיי מיששו איזו חתיכת חומר קטנה וכהה, בקוטר של שלושה-ארבעה מ"מ.

הסתכלתי על העצם הזה שבידיי. היה זה רסיס זכוכית. הייתי צריך, אולי, לנקות אותו מסימני הדם ולשמור עליו היטב, שיישאר איתי עד אינסוף כפי שליווה אותי במשך כל השנים הללו, אך בצעד שאין לי הסבר זרקתי אותו לפח זבל.

בינואר 45' חצינו את נהר הוויסלה על גשר גלילים צבאי, ואני, מגובה גגה של המשאית העמוסה, מכוסת הברזנט, שם ישבתי - ראיתי מלמעלה את מה שנשאר מוורשה, מהרחובות שהיו לי בית לאחר בריחתי מהגטו. עיי חורבות. רק עיי חורבות.

התקרבתי עוד יותר לחלון, ולאורה של המשאית הבוערת ניסיתי לזהות מי הוא מי, אך החיילים הפגועים שכבו עם פניהם לאדמה, כך שלא ידעתי מיהם. עמדתי בחלון וחיכיתי שאיזו דמות שוכבת תזוז, אות לכך שרק נפצעה, ואז החלטתי שאתגבר על רגליי אחוזות הפחד, הכבדות כמו עשויות עופרת, ואקפוץ למטה, לרחוב כדי לגרור פצוע אל תוך הבית.

עודני מנסה לזהות את פניהם של אלו שגלגלו את חביות הדלק ואלו שירו (גם בכך לא צלחתי, בגלל האש והעשן הסמיך), ולפתע פתאום נשמע עוד פיצוץ אדיר. ההדף התפרץ אל תוך הדירה הגרמנית שלי, שמשת החלון התנפצה היישר לפרצופי, והוטחתי לרצפה. התחלתי לחפש, בתוך החושך הפתאומי, את רובה הפֶּפֶּשָה שנשמט מידי, וחשתי שפניי רטובות. החושך נפל עליי בגלל העיניים הסגורות, הדבוקות מדם. מצאתי איזה סמרטוט למחות בו את פניי, אך הדם ניגר עדיין מראשי.

ובינתיים למטה תם הקרב בפתאומיות, כפי שהתחיל.

בסאן-באט הרוסית (יחידת חובשים) שהתמקמה בבית הסמוך בדקו אותי בנות אחיות, שמנות וחייכניות. "אתה לא פצוע", אמרו לי, "רק רסיסי הזכוכית הקטנטנים עשו שמח. מזל שיש לך כל כך הרבה שערות", צחקו.

הגיע גם רס"ר אדם אדלר היהודי, שדאג לי במיוחד. הוא כעס עליי. "אי-אפשר להשאיר אותך לבד אפילו לרגע", אמר. "בשביל מה עמדת בחלון? מה איתך, מעודך לא ראית מלחמה?". הוא הסביר לי שבעיר קולברג - שנכבשה כבר, ורק גרמני עקשן אחד ירה עדיין מצריח הכנסייה עד שהשתיקו אותו - התגלתה פתאום קבוצה של גרמנים בדיוק ברחוב שלנו, והם שירו בפָּאנְצֵרְפָאוּסְט על המשאית שלנו וזרקו רימונים. "עשו בלגאן, עד שדפקנו אותם", אמר לי אדלר.

בבוקר קברנו שני חבר'ה, והמשכנו לנסוע. אני, בראש מלופף תחבושת כמו טורבן הודי, זכיתי במקום של הפצועים, כלומר - לצד הנהג.

שכחתי את המקרה, אך לא את רגע הפחד האיום שהמיט עליי שיתוק מוזר, שמאז ימי קולברג כבר לא תקף אותי אף פעם. למדתי שרגעי הפחד אינם מאפשרים לתפקד, ולמזלי, שיתוק זה לא חזר אליי בשום שלב של המשך חיי. חוץ מרגע ממושך אחד (או אחד וחצי), כאשר מישהי יקרה עזבה, אבל אז זה קרה בסקאלת ריכטר נמוכה יותר.

גם כאשר התהפכתי כמה פעמים בתחרויות ראלי, לא הייתי צריך להתגבר על פחד, כי הרגשתי רק סקרנות איך זה ייגמר, ואם אפשר יהיה להפוך את המכונית חזרה על גלגליה ולהמשיך הלאה.