רק לקטר ידעתי

מיתון.

כנראה שלו הייתי משלשלת כמה אירו לתוך כספת קטנטנה בכל פעם שהמילה המכוערת הזאת נשמעה בסביבתי, כבר יכולתי להשקיע את הסכום הנכבד באי-אלה דברים.

ממממממ מה הייתי עושה עם הכסף?

אולי הייתי פותחת חנות ספרי יד שנייה קטנה באיזו עיר פרברית בורגנית, חנות שבה כל הלקוחות היו מוכרים בשמם הפרטי, וכל אחד ואחד מהם היה נאמן רק לחנות שלי והמילה 'סטימצקי' הייתה נחשבת מילת גנאי, קללה מלוכלכת שלא מעזים להוציא מהפה לקוחותיי הכה-נאמנים. כל אחד מהם היה מזמין קפה בכניסת החנות עם איזה מאפה קטן ולפעמים גם היו יושבים על הכורסאות העתיקות, בעודם מנשנשים להנאתם את המאפה, לוגמים מן הקפה האיכותי ומתענגים על הספר שבחרו לאותו שבוע.

או אולי הייתי משקיעה את כספי בלימוד אפייה והכנת מתוקים, ואז פותחת מאפייה או חנות שוקולדים קטנה שבה כל מעדן היה נאפה ונעשה במו ידיי. הייתי מבינה סוף-סוף מה זה ללוש בצק, להקציף ביצים, להמיס שוקולד ברכות, לפזר אבקת סוכר ועוד כל מיני אמירות מערוץ האוכל שנאמרו בקלילות כזו, כאילו כולנו למעשה נולדנו לאפות קינוחי גן-עדן. היו באים אליי אוהבי מתוק אמיתיים אשר מבינים שללא מתוק, לחיים יש טעם די מר וכל ביקור אצלי היה גורם לאותו אדם לחייך חיוך מאוזן לאוזן... לפחות עד הביס האחרון.

או אולי, אולי הייתי תורמת את כל הכסף לבעלי היקר שייקח את הכסף הזה ויפתח נגרייה. שיעבוד כל היום עם ידיו המוכשרות ויהיה המאושר שבגברים. שיבנה יום-יום יצירות מופת אשר יימכרו למביני דבר שיוכלו ליהנות מהן שנים רבות. שירגיש מסופק, שירגיש פעיל, שישתמש בכישרונו המבורך וביכולות המתבזבזות להן באיזה משרד מול מחשב בתא אפור וקודר.

או אולי פשוט אתן את כספי הדמיוני לכל מי שצריך. הרי נזקקים לא חסר. בואו נחשוב מי זקוק לכסף הזה... כל העמותות הנפלאות אשר דואגות לבעלי-חיים חסרי-ישע, אמן שרק לא יחסר להם כסף לטפל בכל אחת מן החיות המדהימות הללו; כל הילדים החולים אשר בעזרת כמה שקלים או אולי כמה אלפי שקלים, יבריאו ויחיו חיים ארוכים, מאושרים ואמיתיים כראוי לכל ילד; או שאולי פשוט אחלק את כל המטבעות היפות לאהוביי הכה-יקרים לי. בלי יומרות של הצלת עולם, פשוט אתן קצת לזה וקצת לזה ולמי לא נשאר? אף אחד. כל יקיריי יקבלו מן העוגה.

ואם כבר בכסף עסקינן, מה יהיה עם כל החתונות הללו? המילה המכוערת שמתחילה ב-מ לא תעלה על שפתיהם של החתן והכלה, אך מה עם המוזמנים? השמחה גדולה אך הכסף דל ורק עובר ומתגלגל מזוג לזוג וחוזר חלילה. בעצם כולנו נמצאים באותו מקום מבלי לשים לב ורק משלים את עצמנו שאנחנו מרוויחים מכל הסיפור הזה.

לא פשוט בכלל להוציא כסף בתקופה כזאת, אבל מה נעשה? לא נפרגן לזוג צעיר כמה שקלים? ולא נפרגן לזוג חברים אחר עוד כמה שקלים, וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה...

יש לי חברה שהולכת רק החודש לתשע חתונות. ואם תהיתם, היא לא ממשפחת גייטס. זוהי בחורה נחמדה, סטודנטית חברותית (כנראה מאוד לפי כמות החתונות) שעומדת לפשוט את רגלה המטופחת, הכל בגלל כמה חברים נפלאים שהחליטו למסד את זוגיותם על-ידי השכרת אולם שבו כל מנה עולה כ-500 שקל. אין דרך להתחמק מזה, וזה גם אמור להיות שמח, מרגש, מלא תקווה וכיף אמיתי מכל הלב, אך כשהכיס ריק גם ללב קצת קשה להיפתח.

ומה עם הזוג הצעיר שבעצם רוצה את יומו המיוחד - ומגיע לזוג אין, מה לומר - אך מצד שני, גם בכנרת כבר אין מים ואין הרבה מה לעשות בנדון. כנ"ל כסף שפשוט הולך ונעלם. נכון שהוא יחזור. הכל הרי גלגל, אבל כרגע הוא איננו ומישהו בכל זאת צריך לשלם לצלם ולקייטרינג ולתקליטן. מישהו צריך לתת טיפ לרב כי זה נהוג למרות המצווה שהוא עושה. מישהו צריך לפרגן למנהל אירוע כמה מאות שקלים כי המשכורת שלו בעצם לא מספיקה. הרי המיתון השפיע גם עליו ומה שנהוג נהוג. אז איך מתחמקים מהמילה הזאת שלא אזכיר שוב את שמה מבלי לפגוע בשמחה וביופי שבאירוע הכה-מהותי הזה בחיי כל זוג? כנראה שהגלגל ימשיך להסתובב בדומה לגלגל הענק בלונה פארק שתמיד שם, מסתובב באותו קצב כבר כל-כך הרבה שנים. יציב ואולי מרגיע כי בעצם יש דברים שלא משתנים, מיתון לא מיתון - אז כסף יש פחות, אבל אהבה תמיד חוגגים ויום יבוא ויהיה יותר, אז למעשה האיזון עומד על-כנו יום למעלה יום למטה.

אז הכסף ימשיך לצאת למטרה נעלה כמו חתונה, אבל מה לגבי דברים אחרים? איך מחליטים מה חשוב ומה פחות. אומנם הכסף מתגלגל אבל כרגע הוא בלתי נראה ועדיין צריך ללכת למכולת עם משהו. אולי הירקן הנחמד, אך מעט פוזל (או אולי מעט זו מילה לא מתאימה) יסכים לקבל צ'ק דחוי לשנת 2011 על כל הירקות הנפלאים שהוא תמיד עוזר לי לבחור. אומרים שב-2011 הכל יתהפך, עולם אחר, שגשוג, הצלחה, שפע, אמן. מי יודע... לאף אחד אין באמת תשובה, אבל בינתיים בחורה צריכה סלט ורצוי שיהיה גדול וטרי, ושיישבו לידו איזו פחמימה מלאת בריאות ואיזה חלבון איכותי. הרי גם לאכול בריא זה מותרות שאינן תואמות שעות מיתון.

ומה לגבי בגדים, נעליים, תיקים, תכשיטים? הרי המצב לא מזהיר. חשוב לשמור על אווירה חיובית. חשוב ללכת לראיונות עבודה עם ביטחון ואופטימיות. חשוב לקום בבוקר וללבוש את מיטב בגדינו וחס וחלילה להעביר את ימינו בטרנינג ישן שראה ימים טובים יותר אי-שם בתחילת שנות ה-2000, כשטרנינגים היו פריט אופנתי קריטי בכל מלתחה מכובדת. זה לא פינוק, זה לא הדחקה של המצב, אינני טומנת את ראשי בחול גבירותיי ורבותיי. זהו ניסיוני לשרוד את המצב הנתון ובטח ובטח שלא אצליח כשאני מכוסה מכף רגל עד ראש בפוטר. הרי אם ניראה רע, נרגיש רע. אסור בתכלית האיסור להרגיש בימים טרופים האלה רגשות אובדניות נכון? הפתרון ברור. ביקור ב'זארה' מועיל לנפש פצועה.

אז חתונות נמשיך לשלם, אוכל - ורצוי בריא - בטוח נמשיך לקנות, כי הרי גוף בריא, נפש בריאה ובגדים ואביזרים, וודאי וודאי לא נפסיק לרכוש, נהפוכו. הרי אם לא כסף ולא אהבה ולא בריאות ולא תחושה פנימית חיובית, באמת מה נשאר? אם לא כל אלה, אפשר באמת כבר לנוח בקבר כמו פולנייה טובה שעל קברי יהיה רשום "רק לקטר ידעתי".

אז החלטתי להפסיק רשמית לקטר ולדאוג מהמית... אה, סליחה, מילת ה-מ שלא אזכיר את שמה (כי זה עלול להתפרש כקיטור מעיק), כי בעצם גם כשאתה למעלה, אתה לא שם לנצח. החיים דומים מאוד לנדנדה. אותי המחשבה הזאת מאוד מרגיעה כי בעצם פעם אנחנו למטה ופעם למעלה, אך לעולם לא נהיה רק למטה. האיזון מתבקש. היקום דורש זאת ואין רגע דל. לא סתם אמר פעם פורסט גאמפ שהחיים הם כמו קופסת שוקולד, לעולם אין לדעת מה תקבל. אין ספק שכרגע קיבלנו את החתיכה המעצבנת עם הליקר בפנים שנשפך עליך והופך את הידיים לדביקות, אבל בפעם הבאה בטוח נקבל את הביס המושלם של נוגט אגוזים בשילוב עם שוקולד מריר. בינתיים לא נקנה קופסת גודייבה ונסתפק, בחיוך אנטי פולני, בכמה ביסים של שוקולד פרה כי הפרה תמיד מחייכת.