להיות צלם סטודיו

לא במקרה הפכתי לצלם סטודיו, אלא כתוצאה מיד מכוונת שהביאה אותי למחוזות בהם אני מרגיש נוח.

התחלתי לצלם בצעירותי, בתחילת התיכון. חובב צילום מתחיל, מתייחס למצלמה המשוכללת הראשונה שלי ביראת כבוד הראוייה לאלה המסוגלת לכבוש (capture) פיסות מהעולם העומד מולי, ובתהליכים נשגבים להעביר אותם לפיסות נייר אותן ניתן לקחת לכל מקום, או לסירוגין לאפסן לעולמים בתוך קופסאות נעליים שנוצרו במיוחד למטרה זו - עד לרגע שארצה להוציאם להצצה חטופה.

באותו זמן צילמתי את העולם הסובב אותי, חטפתי מצבים מהמתרחש, יש מ-יש ומאד נהניתי. האתגר היה להבחין במצבים, לנתח אותם בזמן אמיתי ולבחור את הרגע הנכון ללחיצה על הכפתור. התחלתי לשים לב שנקודת המבט שלי - הזווית בה אני רואה ותופס את הרגע - חשובים ומשפיעים מאד על התוצאה.

במקביל התחלתי לשים לב לאור. איך האור משפיע על הסצינה המתרחשת מולי. בשלב מסויים, ומסיבה שאני לא זוכר, צילמתי כמה צילומים בהם 'סידרתי' את המתרחש מול העדשה. שיניתי את האקראי על-מנת שיתאים לי למה שרציתי להביע.

בצבא כמובן שהפכתי ל'צלם' של החבר'ה. לכבוד סיום של אחד הקורסים שעשיתי עלה הרעיון לעשות צילום 'קרבי' של החבר'ה שיהווה מזכרת יפה לכל משתתפי הקורס. יצרנו סצינה קרבית לחלוטין באופן יזום ומבויים, עם תכנון והתארגנות ויציאה לשטח לביצוע הצילומים. ערכנו מספר 'טייקים' ובסוף בחרנו את הטובים ביותר. זו הייתה הפקת הצילום המבוקר הראשונה שלי, הצילומים הראשונים שיוצרו במלואם 'יש מאין'. מכאן והלאה התחלתי יותר ויותר ליצור 'יש מאין' בדגש על ה'ליצור', מכיוון שבצילום מבוקר - כך אני קורא לצילום סטודיו - מתחילים מכלום ועל-ידי הנחת לבנה על גבי לבנה בונים את העומד מול העדשה. הכל באחריות הצלם.

בשלב מאוחר יותר החלטתי שאני רוצה להיות צלם. הלכתי ללמוד צילום, אבל עוד לא היה לי ברור באיזה תחום בתוך עולם הצילום אני רוצה לעסוק. במקביל ללימודי הצילום למדתי גם ספרות אנגלית באוניברסיטה. באחד משיעורי השירה - מקצוע אהוב עלי במיוחד - הדגיש המרצה שבשירה טובה כל מילה, פסיק ונקודה נמצאים היכן שהם נמצאים בשיר בכוונה תחילה וממלאים תפקיד בהיותם במקומם. אם נזיז אחד מהם או נשמיטם, משמעות השיר ועוצמת הכוונה ישתנו. המשפט הזה הותיר עלי רושם עז. קראתי ולמדתי מספר שירים בהם ניכרת היטב המשמעות שכל דבר עומד במקומו ואת עוצמת כשרון המשורר שהצליח ליצור כזו ישות מושלמת.

אימצתי משפט זה לתוך לימודי הצילום ומשם היה לי ברור מאד הכיוון שלי. רציתי ליצור 'שירה טובה' דרך צילום. ואכן התחלתי ליצור מצבים יזומים שאת הרעיונות להם שאבתי מתוך התבוננות על צילומים של אחרים, כתבים ותמונות שבודדתי מזרם ההתרחשויות שסבבו אותי ביום יום הרגיל שלי. זו תחושה נהדרת - יצירת המציאות מול העדשה כל פעם מחדש. לפני הצילום לא היה כלום, הצלם (אני) יוצר סצינה מלאה ועשירה ואחרי הצילום נעלם הכל כלא היה. המקומות מהם ניתן לשאוב רעיונות והשראה הם בלתי נידלים. ההנאה ביצירת המצבים האלה גברה עם היכולות שהתפתחו בד-בבד.

בעבודה היום יומית שלי קיימות מספר דרכי עבודה עם הלקוחות: לעיתים אני מהווה זרוע טכנית למעצב או לקוח שיודע בדיוק מה הוא רוצה להשיג. אני האמצעי דרכו הוא משיג מטרה זו. דרך נוספת היא כשתהליך היצירה הוא משותף ונוצר דו שיח ביני, הצלם, לבין הלקוח והמעצבים. זהו התהליך הרצוי בו כל אחד מאנשי המקצוע מביע את עצמו וביחד יוצרים את התוצאה הטובה ביותר. לעיתים רחוקות המשימה מוטלת במלואה עלי, גם הרעיון וגם הביצוע. אני בא במגע עם מגוון רחב מאוד של נושאים שבהם אני רוכש ידע וחווה חוויה מרעננת בכל פעם מחדש. יום אחד אני יכול לצלם עוגה לאריזה, למחרת מתלווה לארכיטקטית לצלם את הבתים אותם עיצבה, אחרי זה להיות במפעל לייצור רכיבים אלקטרונים עדינים וכו'. כל פעם משהו חדש.

מאז הצילומים המבוקרים הראשונים שלי עברו לא מעט שנים והיום אני צלם מקצועי ותיק. מגוון הנושאים בהם אני עוסק בעבודתי, והאתגרים הצילומיים שהם מספקים גורמים לכך שאני עד היום נהנה מהעיסוק שלי הנאה רבה.

על-מנת לשמור על רמה מקצועית טכנית ולשמור על רעננות יצירתית אני מקפיד על ביצוע צילומים בהזמנה עצמית, כלומר צילומים שאני יוזם רעיונית ומבצע. אלו הצילומים המהנים והמפתחים ביותר!

לא נותר אם כך אלא לשאול מדוע אתם עדיין קוראים את הכתבה הזאת - לכו צלמו!