היעדר עינו הפקוחה של יועץ לשוני ניכר כמעט בכל אמצעי התקשורת בשפה העברית. מדי יום זועקים לשמים חטאי הלשון של העיתונים, הרדיו והטלוויזיה, כשאיש אינו עושה דבר לתיקון המעוות.
קחו, למשל, את המדיה של הימים האחרונים. הארץ, עיתון לאנשים חושבים, שכח, ככל הנראה, שמנכ"ל הם ראשי-תיבות של "מנהל כללי", בלא להפלות בין גבר לאישה, שאם לא כן, נבצר מלהסביר מדוע אין הוא מזכה את שני המינים באותם ראשי-תיבות אמורים ורואה לנכון לכנות אישה כ"מנכ"לית". משום-מה הוא נוקט בדרך של איפה ואיפה דווקא באשר לנשים, כאשר קצינה בכירה, בדרגת אלוף-משנה, זוכה אצלו לראשי-התיבות הראויים לה: אל"מ, ולא "אל"מית" (על משקל מנכ"לית), רחמנא לצלן.
ובאותו עניין מספר ידיעות אחרונות על מנכ"ל "משרד הביטחון לשעבר", כאילו שהמשרד כבר חלף לו מן העולם, במקום לציין שהמדובר ב"מנכ"ל לשעבר" של משרד הביטחון.
להעז ולהעיז
מעריב, לעומת זאת, יודע להכתיר את ארצות-הברית כ"בת-בריתה" הנאמנה של ישראל, שהיא, באמת, חדשה מרעישה, באשר היא חושפת, לראשונה, ש"בעלת-הברית" שלנו היא, מעתה כולה, על טהרת היהדות ומורכבת רק מ..."בני ברית".
ערוץ 2 בטלוויזיה יודע אף הוא להפגין את כוחו בעברית: הוא מספר על "החתונה שהמשיכה" (במקום "שנמשכה"), על-אף הקצר החשמלי באולם האירועים. הרדיו אינו מפגר אחריו ומטעים שמינוי השגריר הוסמך "על-ידו" של שר החוץ. איזה פספוס: כאילו שלא שר החוץ הוא זה שהסמיך, אלא מישהו שלידו הוא זה שזכה בפריווילגיה השמורה רק לשר.
כולם ביחד, וכל אחד לחוד, עדיין אינם יודעים ש"העט כותב" ולא "כותבת"; ש"במידה ו"... כלל אינו קיים בעברית, אלא "במידה ש"..., וגם אז בערבון מוגבל מאוד: רק כשמדובר, באמת, במידה כלשהי, שאם לא כן יש לומר "אם". ובאותו עניין: כל אמצעי התקשורת מדווחים על "כמות אנשים" (במקום "מספר אנשים"), כאילו היו מוצר עובר לסוחר, במשקל של קילוגרמים, ולא בני-אנוש...
והערת-סיום: מי ש"יעיז" לערער על הדברים דנן של כותב שורות אלה, יופנה, אחר כבוד, לדיר העיזים, שם נוהגים להעיז אותם לאחו - ובלבד שרק "יעז" לעשות זאת...
