רוחות של שלום נושבות בקרב עם ישראל. הנה, ראש הממשלה
בנימין נתניהו טס לפסגה משולשת בוושינגטון, ארה"ב. שם אפילו יו"ר הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס, בכבודו ובעצמו יואיל להיות שם. ונתניהו? על הגג, תרתי משמע. "אני רואה בך פרטנר אמיתי", מצהיר נתניהו על עבאס, ויסמיק העמית הערבי. מה נגיד ומה נאמר, המשימה הצליחה. הישראלים רוצים שלום, והערבים מוכנים להושיט לו את ידם.
והנה מתעוררים להם שוב "הילדים הרעים" מהחמאס, ו
רוצחים ארבעה קורבנות סמוך לקריית ארבע, ו
פיגוע ירי נוסף באזור רמאללה. ויעוטו הציונים אנשי השלום, בזינוק אדיר מכיוון רגליהם האחוריות: "חוצפנים! נתניהו, עזוב את הפסגה וחזור לישראל!". וכך מתקיים המחזה הקבוע החוזר על עצמו שוב ושוב ושוב.
נבהיר את הנקודה: נניח שחמאס לא היה מקפד את חייהם של ארבעת ההרוגים, ולא היה פיגוע ירי. רק נניח. ונניח גם, שלא הייתה שיא אינתיפאדה בראשית שנות האלפיים. נניח ששיא האינתיפאדה לא היה בסמוך ליציאה המיוחלת מרצועת עזה.
האם הישראלים הציונים באמת היו מוכנים לנסיגה, לפשרה, או להסכם שלום כלשהו הכולל ויתורים טריטוריאליים? אל תחשבו יותר מדי, הביטו לעבר ההיסטוריה. מבט מהיר יענה לכם בשתי מילים: כמובן שלא.
למעשה, עד תחילת אינתיפאדת אל-אקצה, זו אשר פרצה לאחר ביקור
אריאל שרון בהר הבית, הישראלים לא היו מוכנים לשמוע אפילו על רעיון הנסיגה. למה להם בעצם? לא היה פחד מטרור, הרחובות שקקו חיים, והפאבים והמועדונים ברחבי הארץ היו בעננים.
הישראלי הבורגני לא התעניין בזכויות המיעוט הערבי, ואינני מתכוון למתן ריבונות פלשתינית, אלא להרבה פחות מזה: הישראלי רמס, השתולל והתעלל בכל דבר המסמל אפילו זכות קיום ערבית לחיים נורמלים במדינה דמוקרטית.
עד אינתיפאדת אל-אקצה. אינתיפאדת אל-אקצה שהחלה בשנת 2000 והסתיימה עם ביצוע היציאה החלומית מרצועת עזה. תוך 4 שנים, אין יהודי אחד ברצועת עזה. צעד משמעותי שאף אדם (גם בשמאל) לא האמין שיכול אי-פעם להתרחש, ועוד על-ידי אדם ניצי כראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון.
זה שרון ומופז, וכולם תחת השמרן האמריקני
ג'ורג' בוש. כל זה כמובן לא משנה מאומה, כשמולך אזרחים נטבחים כהרף עין. טרור מאסיבי, הנתונים מדברים בעד עצמם. ואז ורק אז, התרחשה היציאה לכאורה מהכיבוש הישראלי בעזה.
לכן, כל המקטלגים למיניהם, אט לכם כאשר אתם באים פליאה, והמיעוט שבכם זועק נתניהו שובה ארצה ונטוש הפסגה בוושינגטון. ארבעת הקורבנות אשר סיימו חייהם לאחר הטיפול החמאסי, הוא מעשה מחריד בפני עצמו. אך שאלו את עצמכם בכנות: האם נתניהו היה באמת מתכוון לדבריו בפסגה המתקיימת בימים אלו בארה"ב? האם אתם הישראלים, באמת הייתם תומכים במתן ריבונות ולו אוטונומיה מפורזת לפלשתינים, אלמלא חרב הטרור הייתה מונחת על צווארכם? ההיסטוריה הוכיחה שלא. וכמו שהמשפט הידוע אומר: מי שלא לומד מההיסטוריה, נידון לחוות אותה שוב ושוב.
