להקים את חיל הדיבור

ישראלים רבים נתקלים בהיותם בחו"ל במחזה שכיח: ויכוח בין נציג פלשתיני ובין נציג ישראלי באולם של איזו אוניברסיטה או אגודה ציבורית, או בפאנל באולפן של תחנת שידור כלשהי. אין זה חשוב היכן זה קורה, מתי זה קורה ובעקבות איזה אירוע זה קורה - המחזה נשאר תמיד אחיד: הנציג הפלשתיני ניגש אל מרכז הבימה בתנועות נחושות, בשפת גוף המביעה ביטחון עצמי ותחושת שליחות של צד צודק התובע את עלבונו ואת העוול שנעשה לעמו. הוא מדבר ברהיטות, בשטף, בשום שכל, באנגלית טובה שאימץ לעצמו במשך שנים ארוכות של לימודי מדע המדינה או היסטוריה או פילוסופיה באוניברסיטה יוקרתית בארה"ב או בבריטניה, לאחר שחידד את הרטוריקה שלו באין ספור הופעות בחוגי סטודנטים ובהפגנות, ואפילו בהייד-פארק, והוא יורה דברים בקצב אש:

We cannot, Mister Chairman, and indeed we would not, ignore impartial observers on the ground who testify very clearly that the horrible atrocities committed in cold blood by the ISRAELIS constitute without any shadow of doubt a blatant violation of the most basic norms of international conduct. Without any need of stretching the bounds of plausibility, I can safely say, both to you Mister Chairman and to this most esteemed assembly, that the illegitimate and unlawful government of Tel Aviv, a fictitious body that does not enjoy the support of any progressive, humane and peace-loving group of people, not even within Israel itself, seems to be keen on torturing, humiliating and harassing millions of innocent Palestinians who live in their ghettos under the bayonets of the ISRAELI occupation army, denied of all their rights in their own historical homeland, where they have dwelled peacefully from time immemorial. Under the cruel, crushing boot of their ISRAELI occupier all they want is the right to dream that one of these days their children will be able to inhale the sweet air of freedom that their ancestors once enjoyed in free Palestine before the ISRAELIS pressed their ugly noses onto the windowpane of the peaceful and idyllic Palestinian homestead. In the words of the late Reverend Martin Luther King Jr. etc. etc.

אלה ידברו ואלה ישתקו

את המילה ISRAELIS מתיז הדובר כל העת בהדגשה, בשנאה גלויה, בעיניים רושפות גיצי תיעוב, כשהוא מתייסר בשל ההכרח לבטא את השם המשוקץ בעיניו. הוא ממשיך את שטף דהירתו, מעודד מן העובדה שהקהל נראה מעוניין ואינו מאבד שום הגה מדבריו הנאמרים בחיתוך דיבור נכון וברור. הוא מקפיד להצמיד למונח "פלשתינים" את שמותיהם של נלסון מנדלה, גנדי, אברהם לינקולן וכדומה, ואילו למונח "ישראלים" הוא מצמיד צירופי לשון כמו "תקופות אפלות בהיסטוריה שהיו אך לפני עשרות שנים מועטות", "אפרטהייד", "בנטוסטאנים", "דיכוי", "גזענות", ו"אפליה". לאחר חצי שעה או שעה של דיבור מלהיב, הוא מגיע אל הסיום, האולם כולו מהדהד ממחיאות הכפיים, והמנחה או היו"ר, נרגש אף הוא, מזמין את הנציג הישראלי להגיב על מה שהוא מכנה "הטענות המרשימות, המפורטות והמחייבות תשובה ששמענו עכשיו".

עתה ניגש אל המיקרופון חבר כנסת או שר ישראלי שהאנגלית שבפיו היא של הקיבוץ, או של עיירת פיתוח בדרום, או של בית ספר תיכון במרכז הארץ שבו חילטרה מורה מיוגעת שאת האנגלית שלה למדה מפי מישהו שהגיע פעם מלודז', ואשר משיעוריה הבריז הבחור שלנו לטובת פעילות מושכת יותר, אולי במשמרת הצעירה של איזו מפלגה. הישראלי קיבל את הג'וב הנוכחי הנכבד שלו בגלל איזו עסקה סיבובית שתחילתה הפיכתם של לולי תרנגולות באיזה מושב לבתי זקנים "יוקרתיים" שנרשמו בטאבו על שמה של אשת פוליטיקאי בכיר, שהחזיר טובה בקידומו של הישראלי שלנו ברשימות מועמדים למרכז מפלגה, ומכאן כבר לא ארכה לו הדרך להתברג בכנסת או בין עשרות שרי הממשלה. והנה עומד לו הישראלי שלנו - שנסיעתו בתפקיד נועדה בעיקר לאפשר לאשתו לערוך קניות של מצעים וכלי בית לאחד מילדיהם העומד להתחתן - ומקווה כי הסיוט הזה יסתיים מהר ככל האפשר וכי הוא יוכל לפגוש את אשתו במלון, לאכול ארוחת צהריים ולראות מה קנתה לילדים. את מרבית הדברים שאמר קודמו לא הבין כלל, אם כי תפס שמדברים על ישראל דברים לא טובים, וכל מה שהוא יכול לעשות כעת הוא לחזור שוב ושוב על כמה משפטים פשוטים שהוא מפטיר באיטיות במבטא ישראלי כבד ומהוסס:

We want piss with the PALASTINAIM
We want piss in LEVANON
We want piss in AZA
We want piss NEKUDA

משפטים מחכימים אלה, המובאים כאן כנתינתם בכתיב פונטי, מעוררים אצל אנשים בקהל רצון להצליף ב"מרצה" בשבט לשונם, והם קוראים לעברו קריאות ביניים מעליבות, ויש גם כמה צעירים נלהבים שפשוט מגדפים אותו ואת המקום שממנו בא. הישראלים והיהודים שבקהל משפילים מבט, נדחקים אל הקירות ויוצאים מן האולם בלי למשוך יותר מדי תשומת לב, כמו אוהדי קבוצת כדורגל שסופגת שש חתיכות, והם הולכים מושפלים אל מגרשי החנייה עוד לפני שריקת הסיום.

כאשר מצב טיפוסי זה חוזר על עצמו יום יום ברחבי העולם במשך כמה עשרות שנים, אין תימה שמעמדה של ישראל בגויים, וגם בקרב יהודי התפוצות, הוא כפי שהוא. מרבית הישראלים כבר מקבלים את המצב כגזירה משמים ואינם מצפים כי ישתנה. אך שינוי בכל זאת אפשרי. על ראש הממשלה להקים את חיל הדיבור, על-פי הדוגמה של חיל השלום של הנשיא ג'ון קנדי. בחייל הזה ישרתו אלפי עולים צעירים אידיאליסטים ורהוטים מארה"ב, קנדה, בריטניה, דרום אפריקה, אוסטרליה, ומשאר ארצות דוברות אנגלית, בעיקר מבין אלה שהיו כאן במסגרת "תגלית". אותם ילמדו אנשים בעלי שיעור קומה, כמו פרופ’ אלן דרשוביץ מארה"ב או שר המשפטים לשעבר של קנדה ארווין קוטלר, שיובאו הנה על-פי הדגם של פרופ’ סטנלי פישר.

אישים אלה ודומיהם יעמדו כאן בראש אוניברסיטה מיוחדת לענייני העם היהודי, שאותה אני מציע לקרוא על שם יעקב הרצוג, האיש שניצח בנוק-אאוט שייזכר לדורות את הפילוסוף-היסטוריון הבריטי האנטישמי הגדול ארנולד טוינבי בוויכוחם הידוע באוטווה ב-1961. בוגרי אוניברסיטת הרצוג, אשר לשון אימם אנגלית ואשר מרבית שיעוריה יינתנו באנגלית, ייצאו לתפוצות, ולהם משימה אחת בלבד: לדבר. לא לגייס תרומות, לא לגייס השקעות, לא למכור נשק, לא לקנות נשק - רק לדבר.

אשר לחברי הכנסת ולשרים - הם ימשיכו כמובן לנסוע, ואיש לא ימנע מהם לקנות על חשבון הכנסת חפצים לקראת חתונות ושמחות משפחתיות - ולוואי שירבו שמחות בישראל - אך דבר אחד ייאסר עליהם בכל חומר הדין: לדבר בציבור. צו ממשלתי שייאכף בקשיחות יורה להם: עם היציאה מן הארץ אתם סותמים את הפה.