תנו להם להמשיך

כשאתה לבוש היטב, במסעדה או בטרקלין מפואר, כשמלצרים חביבים מסתובבים עם מגשים ומעניקים לך מנות קטנות ומעוצבות להפליא של אוכל יאפי, די קל להרגיש שאתה אידיאולוג רציני. בכלל, על כרס מלאה, מגובה במשכורת מטעם המדינה או מטעם ארגון מפרגן ותומך, מוקף חברים המסכימים לכל מילה ומהמהמים בחשיבות יתרה, אין לך בעיה להציג כל רעיון או נושא כבעל משמעות וכחיוני לקיום האנושי. במקום כזה אתה הופך להיות צודק, טוב לב, הומני, ובעיקר - שולט בסביבתך ומעצב את המציאות כרצונך. בטרקלין אתה מדבר על "זכויות אדם", ועל "רב-תרבותיות", ועל "הנרטיב של הצד השני", ועל ה"מוסר" ועל "העוולות שאנו מבצעים" (לא אתה חלילה, אתה הרי מסרב ליטול חלק במשחק הזה. אתה הרי לא תלכלך את הידיים שלך בשירות בצבא, במילואים, במחסומים או במעצר של רוצחים, מה פתאום? אתה מעל לכל השטויות הקטנות האלו. אתה רק תיקח את כספם של אותם אנשי מילואים ותדרוש להחרים את המוצרים שהם מייצרים בזיעת אפם באותם 11 חודשים שהם לא מגנים עלייך ועל שכמותך).

אך מה קורה אם המציאות אינה מסכימה לדעותיך? מה קורה אם מחוץ לאותו טרקלין חביב יש אנשים החושבים אחרת ממך? ובכלל, מה קורה אם המציאות הנינוחה והממוזגת הופכת מיוזעת, חמה ולוהטת - בית חרושת למוות מתפוצץ, לשנאה ולאנטישמיות - שאינה עולה בקנה אחד עם השקפותיך התיאורטיות? מה קורה אם "העם האחר" רוצח יהודים בכל הזדמנות ומסרב להכיר בזכותך לחיות חיי שלווה ושלום על האדמה הזאת?

והחמור מכל, מה קורה אם בתוך אותה מציאות עומדים אנשים בעלי שכל והיגיון - שאינם מתהדרים כמוך בנוצות לא להם, בחברות ארוכת שנים במלייה המקומי שייצרת לעצמך על חשבונם - אנשים תבוניים היכולים להציב למולך מראה וטיעונים לא פחות טובים מטיעוניך, אשר לך אין תשובה טובה להם, אלא רק גמגום והתעלמות? ואז כשאתה מגלה שכל אותו טרקלין מפואר, כל אותם מחיאות הכפיים וההינהונים, כל אותו מבנה ותיק שאליו הורגלת קורס בפתאומיות, מה קורה לך אז?

התשובה מאוד פשוטה ודי מביכה: אתה פורץ בצרחות.

מובן שאינך קורא לצרחות שלך צרחות, כי אתה הרי רגיל לראות את עצמך אינטלקטואל, הוגה דעות, איש רחום וחנון, כמי שהאינטליגנצייה והחוכמה שלו היא מעל לזו של אותם אנשים מיוזעים הנמצאים שם בחוץ.

דיקטטורים קטנים וצרחנים

אז בהתחלה אתה רק מגמגם מעט ומשתמש בכמה סיסמאות ככה לחימום האווירה, כמו מין בלון ניסוי שכזה. אתה מדבר על ה"עוולות שאנחנו עושים", אתה מצקצק בשפתיך בטוב לב ומסביר לכנופיית חבריך המהנהנים כמה "'הם' לא נורמליים", כמה "'הם' שונאים, מחרחרי מלחמה וגזענים", כמה אתה "רק רוצה שלום צודק".

ואז, אחרי שמתברר ש"ההם" צדקו בכל תחזיותיהם, ש"ההם" אינם מוכנים יותר לאכול את טיעוניך העבשים ואינם אפילו מתביישים לרצות לחיות, ואפילו כבר לא מוכנים לכפוף את ראשיהם ולקבל אותך כהגמון הדעת והחוכמה, אתה קצת מגביר את הטונים וגם קצת קורא לכמה מחבריך לסייע לך בתמיכה מורלית. ביחד אתם שולפים עוד ועוד סיסמאות עבשות, ואם צריך - אתה גם משקר על ימין ועל שמאל (הרי התודעה היא שמייצרת את המציאות, אמר המורה הרוחני שלך - סטלין), ואפילו לא עוצר לרגע כדי לנשום, אלא רק ממשיך בזרם אינסופי של טענות ותלונות ודורש בקולי קולות מהצד השני להתאבד ולממן אותך...

אבל כשגם זה לא עוזר, ולצד השני כבר מתחיל להימאס להוכיח את צדקתו, והוא מחליט שהגיע הזמן להתחיל להחזיר לך כגמולך, והוא אפילו מעז לחשוב אחרת ממך עד כדי כך שהוא מתחיל לפקפק ברעיון שאתה תתעלל בו ושהוא ישלם לך בתמורה, ואפילו מתחיל לדבר על זה בקול רם - כבר נגמר לך יותר מה לענות, ואתה מחליט שזה הזמן להיכנס לפאניקה.

ואז אתה מתחיל לצרוח בקולי קולות לכל הכיוונים, כאותו פרא אדם, אותו בור וגס שאתה במעמקי לבבך, אותו הביריון גובה דמי החסות, אותו דיקטטור קטן הקיים בתוכך מימים ימימה. ואתה עדיין מאמין שאם תצרח מספיק חזק ומספיק זמן, אולי כמו קסם יחזור הצד השני לשתוק לך, יחזור להיכנע לך. אז אתה צורח "מקארתיזם" וממשיך ל"פאשיזם", ואז עובר ל"גזענות" ול"השינאה שלהם אלייך", ול"ניסיון שלהם להשתיק אותך" ומקנח בשנאה פשוטה לכל מי שהוא לא אתה.

ובכן, איש קטן ועלוב, אידיאלוג בשקל, סופר בפרוטה ואיש רוח חסר ערך, אתה וגם כתבלבך, פרשנך מלחך הפינכה מהתקשורת, כל אותו ערב רב של שחקנים, במאים, תסריטאים, סופרים, מחזאים, רקדנים, מוסיקאים, אמנים, פרופסורים ומרצים: המשיכו כך, צרחו עוד ועוד, בקול רם יותר אם אפשר. היות שכל צרחה כזאת רק מקרבת יותר את היום שבו אזרחי ישראל - ההגונים, החכמים, ההגיוניים, המבינים את המציאות, החיים את ההווה, היודעים היטב מהו צדק ומי צודק ומי טועה, מי פשיסט ומי סותם פיות, רואים בבירור מיהו עלוב הנפש החי על כספי הציבור ומי משלם את החשבון, ומי הם הגזענים שטופי השנאה - יתרוממו יום אחד על רגליהם וישלחו אותך למקום שאליו היית כבר מזמן צריך להגיע: לפח הזבל של ההיסטוריה.