שלושה זרמים יש בשמאל הישראלי, לעניות דעתי.
הזרם הראשון הוא השמאל שלא מודע לשמאלניותו. זהו שמאל המורכב מאוכלוסיה ותיקה, רובה ככולה בני עדות המזרח, אשר לשיטתם אפשר וצריך לחיות עם הערבים אלה לצד אלה, כאן בארץ הזו. "במרוקו/בתוניס חיינו עם הערבים בשלום, בכבוד הדדי", הם אומרים בכל הזדמנות, בעיקר בנקודות מפגש והתכנסות כמו בתי כנסת וכדומה. ובקיצור, מתונים, ותרנים, פייסנים. בעלי אמונה חזקה בארץ ישראל, אבל שמים אותה בסדר עדיפות משני כשמדובר בשלום עם שכנינו-אויבינו.
הזרם השני הוא השמאל הלאומי. מדובר בשמאל המורכב מאינטלקטואלים ומשכילים צעירים בני עדות המזרח. צעירים המייחסים חשיבות גדולה לשלום עם שכנינו ושכנותינו. כנ"ל לנושאים חברתיים, לזכויות אדם ולדמוקרטיה כערך עליון. רואים במדינת ישראל בראש ובראשונה מדינה יהודית שקמה בזכות הציונות, מכבדים את הסמל והדגל שלה, וסבורים כי יהדות ומורשת חייבות להיות חלק אינטגרלי ממערכת החינוך. בנוסף, הם נותנים כבוד לאמונה, למסורת היהודית ובעיקר לאלה שלמרות הכל מוכנים לשאת בנטל שווה בשווה גם אם אין ביניהם תמימות-דעים.
הזרם השלישי, שמכתיב לנו את סדר היום כאן, הוא גם הזרם הכי מקומם. מדובר בשמאל המורכב בעיקר מצעירים ומכאלה שיש להם כבר נכדים צעירים. רובו ככולו מורכב מאשכנזים, חילונים, אנטי-ציוניים לא-מוצהרים ומתעבי דת ישראל; סולדים ממזרחיים, אבל מוכנים להתרפס בפני "אחינו הערבים"; רואים ב
מתנחלים מוקצים מחמת מיאוס; שוללים את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ושואפים לראותה כמדינת כל אזרחיה; מלשנים מגויסים, שינהלו מלחמת עולם כדי להרוס בית לא חוקי שנבנה בעלי למשל, אבל יתעלמו במפגיע ממאות בתים לא-חוקיים בחורה ובכסייפה; יהיו מוכנים להפגין בהמוניהם בעד שחרור מרואן ברגותי, אבל לא ינקפו אצבע למען גלעד שליט; יעלו בהמוניהם לחברון כדי להפגין למען פלשתינים ונגד מתיישבים/מתנחלים שם, אבל לא יצאו מהסלון להפגנה מול ביתם למען מחוסרי הדיור למשל; יעוותו את ההיסטוריה וישכתבו את העבר, רק כדי להתאימם לדעות ולהשקפות שלהם; הם דמוקרטים ללא גבול, בתנאי שמדובר בדמוקרטיה שמגבילה אחרים שחושבים ההפך מהם; הם יתפרנסו מצוין מכספי ציבור, אבל בכל הזדמנות ובכל מקום עלי אדמת הם יתבעו להחרים את ישראל; הם מצדדים בחוק (ייקוב הדין את ההר), בתנאי שאלו הרואים איתם עין בעין לא יתנו את הדין על מעשיהם הפליליים-לכאורה (ע"ע
אהוד ברק היום ו
אריאל שרון בזמנו); יפגינו למען שחרורו של מרדכי וענונו, אבל יתעלמו ובמפגיע מיונתן
פולארד ולהבדיל מיונה אברושמי; ידרשו הידברות עם חמאס גם אם יראו להם שאמנת חמאס מדברת על חיסול מדינת ישראל והיהודים; הם מבקשים שישראל תצהיר על נסיגה לקווי 67' ומרמת הגולן עוד לפני פתיחת המו"מ; והכי בולט לעין וצורם - מבחינתם, ישראל אשמה בכל דבר רע שקורה כאן. ובקיצור, הצרות שלנו כאן הן רק תירוץ, לא לגיטימציה, לקיומו של השמאל הזה, שמייצר צרות וחי מהן מצוין.
לצערי, עם השמאל הזה נמניתי שנים רבות, הרבה לפני ששמעתי את השם
יריב אופנהיימר. ולמרות זאת, הדעות שלי נותרו אותן דעות, אך הגישה מעט השתנתה. אני עדיין בעד נסיגה לגבולות 67', אבל לא מתוך שנאה למתנחלים, אלא מתוך דאגה למדינת ישראל, שמא תהפוך למדינה דו-לאומית. הרצון לשלום עדיין נותר בי, אבל זכותי וחובתי להודות כי
הסכם אוסלו והנסיגה מגוש קטיף, כפי שנעשתה לפני כחמש שנים, היו טעויות הרות-אסון. אני בעד למצוא פתרון במזרח ירושלים, אפילו על-ידי מתן סוג של אוטונומיה שם, בתנאי שיהיה ברור לכל העולם: ירושלים היא בירת ישראל!!!
האם אני מכה על חטא? במידה מסוימת כן. האם הלכתי כעיוור אחרי דעות והשקפות מסוימות? כן. יותר מזה, גם אלה שהלכתי אחריהם בעיניים עצומות, עיניהם עצומות. אני, לשמחתי, את שלי פקחתי, הם את שלהם טרם. כנראה נוח להתנהל כסומא בארובה.
