השבת הזאת היא השלישית אחרי שמחת תורה, החג בו סימנו מחזור שנתי של קריאה בתורה, ובה אנחנו קוראים על אברהם אבינו וחיים את קורותיו. בפרשה זו גם מתחיל מהלך יצירתו ועיצובו של עם ישראל, וזה כמובן עניין עיקרי עבורנו. בפרשה הראשונה קראנו על בריאת העולם וקלקולו, השחתתו בידי הנבראים עד כדי החלטה של הבורא יתברך למחוק הכל ולהתחיל מחדש. בפרשה השנייה קראנו על מחיקת העולם הישן במבול ועל התחלה של עולם חדש מצאצאיו של נח. אבל גם הפעם, כמסופר בסוף הפרשה, הם פונים לדרך בלתי רצויה, בחרו כיוון הפוך מזה שהורה להם הבורא יתברך ובכך הוכיחו כי אינם נאמנים למלא את השליחות שהועיד בורא עולם למין האנושי.

ומהי אותה שליחות שהועיד הבורא יתברך למין האנושי? ובכן, בסוף מעשה בראשית נאמר [פרק ב']: [ג] וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת. לַעֲשׂוֹת פירושו שהאדם יעשה, השאיר לאדם מרחב גדול לביטוי היצירתיות שלו, אלא שמראש הוגבלה היצירתיות הזאת בגבולות ברורים: [טו] וַיִּקַּח ה' אֱלֹקִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. חז"ל אומרים ש-לְעָבְדָהּ זה במצוות עשה וּלְשָׁמְרָהּ במצוות לא תעשה, והייתה לו רק אחת כזאת: [טז] וַיְצַו ה' אֱלֹקִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. [יז] וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת. את ההמשך כולנו מכירים פחות או יותר, אכלו מעץ הדעת ובכך עלו על מסלול של הידרדרות שהאמצעי היחיד שמצא בורא עולם כדי לעצור אותה, היה המבול.

אחרי המבול נשארו אַךְ-נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה. וכשהכל נגמר, אומר הקב"ה לנח [פרק ח']: [טז] צֵא, מִן-הַתֵּבָה--אַתָּה, וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ. [יז] כָּל-הַחַיָּה אֲשֶׁר-אִתְּךָ מִכָּל-בָּשָׂר, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ-- הַיְצֵא אִתָּךְ; וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ, וּפָרוּ וְרָבוּ עַל-הָאָרֶץ. משימה אחת, לישב כל מקום אפשרי. כדי לאפשר זאת, כדי למנוע הידרדרות שתמיט עוד חורבן, הרי במהלך אופייני של הקדמת תרופה למכה, קיבלו גם כמה כללי התנהגות בסיסיים, מה שידוע אצלנו כ"שבע מצוות בני נח". אבל כאמור, משימתם העיקרית ואולי היחידה הייתה ישוב כל מקום אפשרי על פני כדור הארץ. אלא שהם בחרו בדרך הפוכה, לשמר את מצבם העכשווי, לא להתפזר בעולם [פרק י"א]: [ד] וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לנוּ, שֵׁם: פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ.

אפשר בהחלט להבין אותם, רק טבעי שאדם ירצה לשמר תנאים ומצב בו הוא מרגיש נוח. אלא שכמובן זה לא עזר להם: [ח] וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר. ובשלב הזה מתחיל להאיר אברהם אבינו; בפרשה השלישית, פרשת השבוע שלנו לֶךְ-לְךָ, מתחילים מחזור חדש של אנושות אבל לא ממש מהתחלה; האנושות ממשיכה כפי שהיא, רק שמתחיל להיות לה מורה דרך, אדם שמשקיע זמן, מאמץ וגם ממון כדי להניע אחרים להתקרב אל הבורא יתברך. כמובן, הוא עצמו דבק בשלמות בדרך ה' אבל לא בזה מעלתו היתרה, כי כאלה היו בכל דור ועדיין ישנם, גם בימיו, אבל הוא הראשון שמשקיע בחינוך הסביבה. כלומר, הוא לא מסתפק בהיותו צדיק, הוא חותר להפוך את כולם לצדיקים. הוא בכלל לא מתעניין בנוחות האישית שלו, מה שמעניין אותו זה מילוי הרצון העליון.

[פרק י"ב] [א] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. אומנם יש גם הבטחות לעתיד מזהיר: [ב] וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה. [ג] וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. אבל ההבטחות באו מלמעלה, כי אברם אינו שואל ואינו מתעניין, ה' אומר אז הוא אץ לבצע: [ד] וַיֵּלֶךְ אַבְרָם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה', וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ, לוֹט; וְאַבְרָם, בֶּן-חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה, בְּצֵאתוֹ, מֵחָרָן. גם בהיותו בחרן ועוד קודם לכן באור כשדים, תחת ממשלתו של נמרוד אשר התעקש למרוד במלכות ה', הוא השמיע באוזני כל את הרעיון המהפכני שיש רק א-ל אחד ורק אותו ראוי לעבוד. הרי על הרקע הזה הוא נאלץ לנדוד משם עם משפחתו לחרן, וגם שם המשיך לקרב אנשים לאמונה בא-ל אחד. כעת הוא מגיע אל הארץ המובטחת לו וחונה באזור אלון מורה.

שם מתגלה אליו ה' שוב ומודיע לו: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת; את תודתו לה' הוא מביע בדרכו: וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ, לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו. אלא שהמשימה שלו מחייבת נדודים; יש עוד הרבה אנשים שלא הייתה להם הזדמנות לשמוע את האמת שיש רק א-ל אחד ולו ראוי לעבוד, והוא צריך להגיע אל כולם בלי לבזבז זמן.

ירידה לצורך עלייה

[ח] וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה, מִקֶּדֶם לְבֵית-אֵל--וַיֵּט אָהֳלֹה; בֵּית-אֵל מִיָּם, וְהָעַי מִקֶּדֶם, וַיִּבֶן-שָׁם מִזְבֵּחַ לַה', וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'. על זה אומר המדרש רבה ומובא בפירוש הרמב"ן: וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה', מלמד שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל בריה. ד"א (דבר אחר, פירוש נוסף): וַיִּקְרָא, התחיל מגייר גרים ולהכניסם תחת כנפי השכינה. והפעם הוא עושה את זה בארץ המובטחת ואחרי שהובטחו לו כל הברכות המנויות בפסוקים שציטטנו לעיל. נגמרו הרדיפות של נמרוד וגם הלעג של אנשי חרן כבר אינו מלווה אותו, מה צריך יותר מזה?! טבעי ואנושי לצפות שמכאן ואילך יהיה לו רק טוב כל הימים, לא?! אבל מה שקורה זה בדיוק הפוך לכאורה: [י] וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; (...) מה היינו מצפים שיעשה? כיצד היינו מגיבים אנחנו?

אברם אינו מתמהמה ואף אינו פונה אל ה' בשאלות. שאלות עלולות לנבוע ממקור לא חיובי של ספקות ר"ל, והוא – אין לו ספקות, ברור לו שאם זהו המצב – עליו לנקוט מהלך שיבטיח את שרידותו ואת שרידות בני ביתו והוא עושה זאת בלי להטריד כביכול את ה' בבקשת אישור למהלך שהוא נוקט: (...) וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ. ירידה נוראית, היה נראה שהתחיל מהלך חדש של התעלות מתמדת בארץ המובטחת וכעת נאלץ לנקוט מהלך שהתורה עצמה מגדירה כירידה, וַיֵּרֶד אַבְרָם. ברור שמספרים לנו את זה כי זה נוגע לנו תמיד, כלומר עלינו לקחת לקחים מהסיפורים שהתורה מספרת לנו, שהרי "מעשי אבות סימן לבנים" אבל בייחוד זה נוגע לנו כאן ועכשיו, בשבוע בו קוראים את הפרשה הזאת וקצת תוהים על הטלטולים שנאלץ לעבור אבינו הראשון.

הלקח הראשון שלומדים הוא שיהודי צריך ללכת תמיד, להתקדם, לעולם לא לעמוד במקום אחד. כי הרי התורה מספרת שזו ההוראה הראשונה שקיבל אבינו הראשון ומהוראה זו כל אחד מאתנו אמור ללמוד. כמובן, מדברים על התקדמות רוחנית, בעבודת ה', כי על התקדמות גשמית לא צריכים לדבר, שכן "מי שיש לו מאה רוצה מאתיים" וזה בטבע של האדם. עוד למדים מאבינו הראשון שאין לחשוש כלל מפני יציאה מהמסגרת המוכרת, מהחממה. אברם הצטווה ללכת (ודוק, לא לעזוב, ללכת) מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, שבפנימיות זה אומר לשאוף ולחתור לארץ (רומז לרצונות האישיים) נעלית יותר, להתעלות מעל התכונות והמידות שמקבלים בתורשה (וּמִמּוֹלַדְתְּךָ) לעדן ולעצב אותן בהתאם לרצון העליון, וכן להיפרד (מִבֵּית אָבִיךָ) מהנחות היסוד השכליות ששלטו בבית אבא. מכולם צריכים להיפרד כדי לחתור למדרגה גבוהה יותר בהם עצמם.

והירידה הגדולה שבאה לאחר שהתחיל במהלך של עלייה, גם היא מלמדת אותנו דרך בחיים. שהרי לפעמים נראה שמצבנו ממש לא טוב, שלא זו בלבד שאין מצליחים להתקדם ולהתעלות ברוחניות, אפילו נופלים ונופלים קשה. מה עושים אז – זורמים עם המצב אבל מתוך מודעות שהירידה זמנית והמטרה שלה היא שנתעלה יותר בהמשך. הרי זה בדיוק מה שקרה לאברהם אבינו, הרעב בארץ מאלץ אותו לרדת למצרים, שם לוקחים ממנו את שרה אשתו והוא נתון בשפל הכי עמוק שאפשר לתאר. והנה מתהפך המצב מן הקצה אל הקצה [פרק י"ג]: [א] וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל-אֲשֶׁר-לוֹ, וְלוֹט עִמּוֹ--הַנֶּגְבָּה. קודם כל מדובר שוב בעלייה. והפעם ברמה הרבה יותר גבוהה מזו שהיה בה לפני הירידה: [ב] וְאַבְרָם, כָּבֵד מְאֹד, בַּמִּקְנֶה, בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב. גם לפני כן היה לו רכוש, אבל לא כָּבֵד מְאֹד.

עולה מכאן שהירידה עצמה היא חלק מתהליך של עלייה, מסביר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ'. וזה נכון גם בחיים הפרטיים של כל אחד ואחת מאתנו. רק שכדי להגיע לכך – מה שצריך זה שנלמד ללכת עם ה' בתמימות כמו אברהם אבינו, שנחתור להתעלות מתמדת בעבודת ה', התעלות שעיקרה הוא הגברת היחס החיובי לזולת, כמו אברהם אבינו שקירב את כולם לעבודת ה'. וכאשר נלך בדרך זו, ממילא נצליח לראות בכל ירידה את הטוב המסתתר בפנימיותה, כי הביטחון שלנו בה' ובהנהגתו את העולם יגבר, והמודעות שאין בעולם שום דבר שחומק מהנהגתו יתברך תניע אותנו להתבונן ולחפש את הטוב המסתתר בירידה, וגם תקנה לנו את הכוחות הדרושים לצלוח ירידות זמניות בקלילות יחסית ובלי נזק.

ורצוי שנשליך את האמור לעיל על מצבנו הפרטי והכללי כאן ועכשיו. אומנם באופן פרטי, אנשים שונים נמצאים במצבים שונים באותו זמן, אבל באופן כללי – מצבנו נראה ממש לא טוב, ירידה רוחנית קשה מכל הבחינות. צריכים לדעת שהירידה הזאת היא לצורך עלייה ועצם הידיעה הזאת תניע אותנו לחפש ולמצוא את הדרך הנכונה להתעלות. והתעלות פרטית של כל אחד ואחת מאתנו, תצטרף להתעלות כללית של עם ישראל בגאולה האמיתית והשלמה שתבוא מיד ממש.