שופטים מאתרים בנאומיהם אמירות פופוליסטיות ופולטים אותן רק כדי לומר אותן מבלי לומר דבר. האמירות הללו תופשות כותרות לא בזכות תוכנן, לא מחמת ביקורתיותן, ולא בשל חידושן דבר. אלא במפורש רק בזכות אומרן.
כך יוצא ששופט בית המשפט העליון שלא אומר כלום - הכלום הזה שווה כותרת בעיתון ובאינטרנט. זה קרה לשופט החדש בבית המשפט העליון,
יצחק עמית, בעת הרצאה בפני עורכי דין, שמן הסתם היו בה גם שופטים:
- "עורכי הדין ואף השופטים לא מבחינים לעיתים בין עיקר ההלכה המנחה ובין דברים שנאמרו בעבר בדרך אגב וכי הדבר מוביל לחוסר ודאות ויש בכך טעם לפגם".
ומה באמת? וכי מי שאומר - מבחין בין מה שאמר בכובד ראש לבין מה שאמר כלאחר יד? וכי הוא כותב את זה בצבע שונה או באותיות בעלות גופן אחר? לכל היותר, ידגיש בפסק דינו את אשר הוא רוצה להדגיש, ויכניס לסוגריים את המאמרים המוסגרים שגם הם חשובים לא אחת. אז מה הוא רוצה מהקורא? שיחפור, ויטרח, ויסבור סברה, ויקלע למוחו של המחבר, כדי שיבדיל כמוהו בין מה שנחשב בעיני אותו שופט לעיקר לבין מה שנחשב בעיני אותו שופט לטפל?
וכי אין באמירה זו שמץ של התנשאות שממש לא מתאימה לשופט ומפחיתה ממזגו השיפוטי הראוי? צריך לחשוב על זה.
והוא, השופט עמית, אינו לבד. גם השופט בועז אוקון אמר כמה דברי חכמה שכבר זוכים, כדברי עמיתו, לפרשנות, והוא אמר כי:
- "קיימת אובססיה לתקשורת של מערכת המשפט, שלא הייתה מביישת את קפטן אחאב". "נעשה שימוש בתקשורת כדי לקדם אג'נדות". "השופטים מעורבים במאבקי כוח על מינויים".
ומה חידש בכך השופט? או מה רצה לחדש? ברור שכל פסק-דין בעל עניין, בשל תוכנו, מגיע לתקשורת ושם הוא חשוף לביקורת - מה האלטרנטיבה למצב זה? פסקי-דין חסויים? התעלמות מהתקשורת? ביטול האג'נדות? יש אג'נדות לשופטים, ויש גם למבקרים ולציבורים שונים. כל דבר נבחן. כך זה מתקיים וכך גם צריך שיהיה. כשהשופט עומד לכתוב פסק-דין - עליו לדעת כי דבריו ייבחנו, על-ידי שופטים אחרים, על-ידי עורכי-דין (לא רק הצדדים לדיון), וגם על-ידי אנשי תקשורת שיביאו את עיקרי פסקי הדין, לטוב ולרע, בצירוף פרשנויותיהם, אל פתחו של כלל הציבור.
