שהייתו הארוכה של עם ישראל בגלות רצופה אגדות, שרובן רעות וחלקן - טובות. כאשר הן טובות מדי, מתעורר החשד שמא חברו יהודים וגויים טובים לשפץ את האמת המרה מסיבות שאינן הדיוק ההיסטורי, וקשורות יותר להלכי רוח פוליטיים בני זמנם וזמננו. אחת האגדות הידועות היא תור הזהב בספרד המוסלמית שעליה העיד הרמב"ם כי: "דעו אחי כי בשל חטאינו השליך אותנו האל בינות לאומה זו, אומת ישמעאל... לא הייתה אומה שפגעה יותר בישראל, ואין דומה לה בהשפלה ובכלימה שהמיטו עלינו..." ועוד ועוד הכביר הרמב"ם אודות הבוז והחרפות אשר להם זכו ישראל מאומת חסידי מוחמד.
עוד אגדה המשייטת לה בים הדמעות של הגולה היא אגדת הסובלנות העותומנית כלפי היהודים. על-פי האגדה הגיעו מאות אלפי מגורשי ספרד משנת 1492 אל הממלכה הטורקית-מוסלמית והתקבלו בה בסבר פנים יפות. כה יפה היא האגדה, עד כי ישראלים היום אינם מסוגלים להפנים את היפוך היחסים עם טורקיה שחל בחמש השנים האחרונות. שהרי יחסי יהודים-טורקים היו תמיד מצויינים.
בספרו המדהים "מורשת האנטישמיות האיסלאמית" מקדיש אנדרו בוסטום דפים ארוכים לתיעוד היחסים האמיתיים ששררו בין הממשל העותומני - ששלט על אסיה הקטנה, הבלקן, יוון ואיי יוון והמזרח הקרוב, כולל ארץ ישראל - לבין היהודים. אלה אינם מותירים ספק באשר למורשת האמיתית של יהודים תחת השלטון העותומני, מורשת של התעללות ממושכת עם מעט מאוד יוצאים מן הכלל. במרכז מסכת יחסים מעוותת זו מצוי המושג סורגון SurGun, שכמו הד'ימה והג'יזיה - מגלם שיטת אפלייה וביזוי המכוונים בעיקר לדיכויו של היהודי ושל הקהילה היהודית.
אנשי רשע ומרמה
העותומנים הראשונים, אותה שושלת ארוכה של שליטים טורקים-מוסלמים, ראו עצמם כממשיכי מסורת הג'יהאדית - נושאי הדגל של האיסלאם הלוחמים בשירות אללה, שיכבשו וישליטו את מרותו על כל הסובב אותם. לכן מינה השליט העותומני לצידו את המופתי, יועץ ההלכה האיסלאמית רב השפעה. כתבי המופתים היו לנכסי צאן ברזל של מערכת השלטון, בציווי הג'יהאד ובהלכות השליטה בעמים שבאו תחת משטר העותומנים. שלוחיו של המופתי, הדרווישים, שולבו בכל דרגי הכוחות המזויינים ושימרו את הרוח הג'יהאדית בכל אתר ואתר. בתחילה נכנעו הקהילות הנוצריות באסיה הקטנה, ולאחר מכן בבלקנים, במדינות הים שחור ובמזרח הקרוב כולל בארץ ישראל. ובכל מקום שבו נפלו בידי הכובש המוסלמי גם יהודים, מייד נכפתה עליהם ההלכה המוסלמית הממקמת את היהודי בתחתית הסולם החברתי-כלכלי.
אלא שהעותומנים התייחדו במנגנון נוסף לדיכוי היהודים - הסורגון - שמשמעותו הגליות כפויות המלוות במיסוי כפול. המילה סור-גון משמעותה גלות, רדיפה, גירוש. יהודי שהוגדר כסורגון איבד כל זכות לשהות במקומו הנוכחי והוכרח לגלות למקום אחר. כך נתרוקנה סלוניקי מיהודיה המקוריים ונתמלאה בפליטי ספרד. הטלת חובת הסורגון הייתה עילה לביטול נישואין, ולשיטה של סחיטת כספים בכוח מן הגולה.
כאשר הוטל על יהודי הסורגון, דבקה קללה זו גם בצאצאיו לעולמי עולמים. כאשר כבר הגיע למקום שייעד לו השלטון, הפך הסורגון צמית למקום, נאסרה עליו התנועה או השיבה למקום מגוריו הקודם. יתר על כן, גם אם הצליח לעזוב, הרי שנאלץ להמשיך ולשלם מסים במקום גלותו, כך שהקהילה היהודית שאותה חייב השלטון ב"מס", נאלצה לדרוש מן העוזב הפוטנציאלי ביטחונות, בעוד הקהילה שאליה הגיע הסורגון חויבה גם היא במס בשל העובדה שהסורגון חי ועבד בה. הכסף הגיע כמובן להקדש המוסלמי, שבכוח ההלכה אשר כפה נגבה המס. רבי אפרים גרשון מצא עצמו מגורש מעירו במקדוניה לעיר הכבושה זה מקרוב, איסטנבול. בכתביו הוא מקונן: "בגלותנו בין שבעת השבטים אנו נדרשים לשלם כופר נפש או להמיר את דתנו. מסור חלק מכספך, ובלבד שתינצל משמד". את העותומנים הוא מכנה "אנשי רשע ומרמה, רפעת ותוגרמה".
מדיניות הסורגון הופעלה לאורך שנים רבות של הכיבוש העותומני. היהודים שונעו ממקום למקום לפי צרכי השלטון בפיתוח מקומי. בודפשט רוקנה ויהודיה שולחו לאיסטנבול, לסופיה, למקדוניה ואפילו לצפת. בדרך לצפת עצרה הספינה בקפריסין והמושל המוסלמי המקומי אחז ביהודים כדי שיתיישבו באי שלו.
ואם דימינו לחשוב כי בעיר הגדולה איסטנבול יגיעו היהודים אל המנוחה ואל הנחלה, הרי שעם חילופי השליט, ממוות טבעי או מהתנקשות, שינה הח'ליף הבא את מדיניותו, מסובלנות של נצלנות לכפייה דתית ולדיכוי המוני.
באותה עת היו היהודים כפופים גם לכל מערכת הדיכוי של הד'ימה, שכללה שליטה, ביזוי והשפלה בכל מערכות החיים. הג'יזיה (מס הגולגלות) נגבתה תוך כדי עריכת מחזות פומביים של השפלה, שבהם היה אומר גובה המס "יהודי, אויב האלוהים, שלם את המס". לאלו נלוו כל המגבלות הידועות - לבוש מיוחד בצבע צהוב, מצנפת מגוחכת, איסור על הידור כלשהו, איסור נשיאת נשק, שלילת זכות הטיעון בבית משפט, הגבלת דיור לגיטאות, שכן לפי מאמר הנביא, לא ייתכנו קיומן של שתי דתות על אדמת הערבי וכולי.
ברבות הימים, עם עליית השפעתן של מדינות המערב שבהן הוחלה האמנסיפציה, מופיעים תיאורים מזעזעים אודות מצבם של היהודים תחת שלטון העותומנים. וכך כתב הדיפלומט דאדריאן: "הזכות לטיעון בבתי משפט נשללה מכל וכל, כך שכל טענה מופרכת של מוסלמי די היה בה לבטל את הטיעון המדויק והאמיתי ביותר". בסרייבו דרש הקאדי המקומי תשרים מיוחדים מן היהודיות שביקשו לבקר במקווה טהרה. פנקס הקהילה מעיד על קיומו של תהליך סחיטה עבור כל דבר, מקימום בית הכנסת שנשרף ועד לוויתור על חובת בניית ביצורים בשבת. הסחיטה גובתה באירועי אלימות שכוונו על-ידי הפחה, ושככו בהתאם לשלמונים שקיבל.
היהודים היו למשל ולשנינה, והורגלו להשפלה ולחיי עוני, מחסור ופחד, כך שגם ילד קטן, לו הרים ידו על יהודי, היה מבריח אותם ככלבים. קארסטן ניבוהר, גרמני שכתב יומן מסע באיסטנבול, אומר אודות הגידופים שספגו היהודים: "יהודון מלוכלך" היא נאצה קשה יותר מסתם "כופר".
עדר תינוקות מוכי רככת
תיאור קורע לב הוא מפרי עטה של ג'וליה פרדהו, תיירת בריטית: "מעולם לא ראיתי את הקללה שהוטחה בבני ישראל מגיעה לכדי ביטוי קשה כמו במזרח... כאן הם נחשבים ליצירי ביניים, בין החיה לאדם, ולא לבני אנוש בעלי אותן תכונות, מתחממים לאור אותה שמש, מצוננים על-ידי אותה רוח, ולהם אותן תחושות, של אושר וצער ויגון כשל כל אדם בן-תמותה. על פניו של היהודי המזרחי נסוכה ארשת של חוסר אונים... קשה לתאר במילים את עוצמת הבוז שרוחשים העותומנים לבני העם היהודי, וכל פרחח מן הרחוב מרים את ידו כדי לספק את תאוות ההשפלה הניתכת על גזע הנרדפים והנודדים של עם ישראל. וגם המושפלים לא יעזו למחות או לנקום באויב הזערורי, שרק שמו מספיק כדי להתקומם נגדו...".
ועוד תיאור מפרי עטו של אוביציני, תייר איטלקי מאמצע המאה ה-19: "נדיר לראות יהודי טורקי במעמד מכובד... כאן היהודים הם העניים ביותר. כדי להבין, אין צורך אלא לרכב לבלאטה, הרובע שבו שוכנו כנגד רצונם... מעטים המקומות המטונפים יותר. האורח מוצף בתמונות של אומללות העוני, ברחובות אנשים לבושי סחבות, שפניהם קודרים ודאוגים. החלונות חצי-פתוחים של בתים שפלים, רוויי לחות, מסגירים נשים קטנות קומה, כחושות ועלובות מראה, חיוורות כסיד, נטולות רעלה ולראשן מצנפת בד גס, וסביבן עדר תינוקות מוכי רככת, כחושים וחלושים, והכל מחזה מדכא ועצוב..."
זו התמונה המקובעת במוחו של הפחה החדש, הח'ליף החדש, טאיפ
ארדואן. העובדה שצאצאיהם של אותם ילדים חלושים מוכי רעב ורככת הסתערו על בחירי שייטת האיסלאם והרגו מהם תשעה בקרב על ה"מאווי מרמרה", מוציאה אותו מדעתו. היהודי שהיה סורגון, בזוי ונרדף, מוגבל ומוכה, קם על רגליו ללא אזהרה מוקדמת, נגד הטבע, נגד מצוות האיסלאם (השריעה), נגד כל היקר והקדוש למוסלמי, והיכה את הטורקי הגאוותן מכה אחת אפיים, ללא עזרת האנגלי, הצרפתי או האמריקני. זה פשוט בלתי נסלח, לא בא בחשבון, נוגד את מרקם היקום, וחמתו של ארדואן בוערת בו להשחית. מבחינתו, הסורגון חייב לשוב, הח'ליף ישוב לכיסאו הרם והיהודים יוגלו לאשר יצוו. זהו הסדר הנכון ביקום המוסלמי.
הניסיון הנואל להפיס את דעתם של טאיפ ארדואן ושל טורקיה המוסלמית נדון לכישלון. הרעיון כי יש יחסים בין המדינה המוסלמית למדינה היהודית המושתתים על שוויון ועל כבוד הדדי מנותק מן המציאות התרבותית. כל עוד האיסלאם הוא מקור הסמכות בטורקיה, מעודדת הפייסנות את האשלייה כי הסורגון יכול לשוב. יש להבהיר לארדואן ולמרעיו כי הסורגון הוא דף מזוויע בהיסטוריה היהודית, ביחד עם הג'יזיה והד'ימה. על כולם, כמו על האיסלאם היסודני, אבד הכלח מזה 60 שנה ויותר.
