פק"ל של עם מול קריסת מנהיגו

כאשר מנהיג של אומה שלוחמת על קיומה קורֵס מול לחץ חיצוני, העם צריך מִיָּד לזהות את הפֶּגַע, וּמִיָּד לקום, להתנער ולשים עליו מנהיג אחר. "מִיָּד" היא מילת מפתח כאן. זה לא נעים. זה מצער. אבל אין ברירה. אין ברירה, כי אין לעם את הלוקסוס לעשות ניסויים בבנייה מחדש - בתפקיד (on-the-job), של עמוד שדרה שקרס. בין השאר, מכיוון שקריסה היא תהליך בלתי הפיך. תהליך שבהכרח מתקדם בתאוצה ומחולל שרשרת של קריסות. תהליך, אותו קריסת מגדלי התאומים ממחישה באופן הכי חי וכואב.

הדברים נכתבים על-רקע התגייסות נתניהו להביא על ישראל "הקפאה 2#", בצו בָּראךְ חוסיין אובמה. אומנם בדקות אלו יש מתקפה של אי-ודאות ושטף של דיסאינפורמציה שמעמידים בסימן שאלה את זה שה"הקפאה 2#" אכן תעבור בסבב זה, אבל זה אינו גורע כהוא זה מהצורך לנתח את הכֶּשֶל שהוליד אותה שוב ושוב, ולהסיק את המעשה הנדרש.

מודגש בזאת שמדובר על קריסה מול לחץ חיצוני; לא על כניעה טקטית, לא על החלטה שגויה תחת לחץ, ולא על שבירה אישית מול מבול של צרות, בה אומר המנהיג: "אינני יכול יותר", ע"ע מנחם בגין, שצער קורבנות מלחמת שלום הגליל שבר אותו, והוא ביושר, קם ופרש (אם כי יש תימוכין לדעה, שהצער החל עם ההכרה באיוולת הרת האסון שבמסירת סיני). לצורך זה מודגשת האבחנה בין קריסה לבין שבר פנימי, אצל מנהיג. הקריסה מתייחסת כאן לקריסת האמונה והשליחות, לא לאיבוד רוח הקרב הפוליטית. בניגוד למנהיג השבור, קורס האמונה, ממשיך במרץ לתחמן, לפזר ספינים וללהטט בפוליטיקה.

קריסה בהנדסה מתייחסת לכֶּשֶל במבנה הגוף עקב כוחות לחיצה חיצוניים; בטרם המעבר מהתחום האלסטי לפלסטי. בהשאלה, מתייחסת "קריסה" אצל בני אדם למגוון תופעות של שבר נפשי שיסודן באיבוד האמונה, הביטחון והתוחלת, ומכיוון שמדובר במטאפורה, אין חשיבות מיוחדת לאבחנה בין 'קריסה' ל'שבירה'.

אלא שלא כמו במכניקה, קריסה אצל בני אדם שונה בשני מובנים עיקריים: (א) לא מדובר על כוחות חיצוניים בלבד, אלא על שילוב עם לחצים נפשיים פנימיים, ו-(ב) אצל בני אדם, הקריסה אינה בלתי הפיכה. אבל, לקריסה שבענייננו - קריסה של מנהיג, מאפיינים וסימפטומים ייחודיים. כי, שלא כמו במשבר אישי, קריסה של מנהיג היא קודם כל, ובעיקר: איבוד האמונה והביטחון. ואיבוד אלו, מחייב את החזרת המפתחות. מחייב את העם. כי סביר שהמנהיג הקורס אינו מודע כלל לקריסתו.

ברור שאחרי הדברים הכלליים, עולה מיד השאלה: איך לזהות קריסה של מנהיג, ואיך משכנעים את העם שאכן אירוע כזה לפניו. מבחן ה'קופסא השחורה' אמור לתת לכך תשובה מיידית ופשוטה: מנהיג נכנס לחדר סגור עם סט מטרות ומחוייבויות א', אך יוצא מהמטחנה תשוש ומזמר סט מטרות ומחוייבויות הפוך - ב'. מטרות של האויב שפורר אותו. זוהי קריסה. אבל, מכיוון שאין בידינו סטנוגרמה של מהלך המעיכה בחדר השחור, נדרשת איזושהי "ערכה לזיהוי קריסת מנהיג". "ערכה" שתיתן לכך תשובה ע"ס הנסיבות. ערכה, שמטבע הדברים, היא עדיין בגרסת ביתא (...). לכן, עד שתהיה בידינו ערכה כזו, כך נצטרך לפנות, בלית ברירה, אל ההיסטוריה, על-מנת ללמוד על קריסות כאלה ממנה.

נעשה זאת על קצה המזלג.

מבחן התוצאה הברור ביותר, הישיר ביותר והחריף ביותר, לקריסה של מנהיג, הוא כמובן "מבחן המרת הדת". בדברי ימי ישראל זהו "מבחן שַׁבְּתַי צבי". שַׁבְּתַי צבי נכנס לארמון השולטן בקושטא כמשיח ישראל - בהזמנת "ידידו" השולטן, אך אחרי 3 ימי לחץ נפשי מתון, קרס. ב-15.09.1666, הוא יצא אל הרבבות שחיכו בסבלנות מתחת לארמון השולטן לגמר המו"מ שבו הוא היה אמור לסכם את הנתיב שבו ינועו שבי ציון לארצם, ובישר להם שהוא התאסלם. התאסלם, שינה את שמו לעזיז מוחמד אפנדי, והחל בקריירה חדשה כמסבירן איסלמיסטי. רבבות השבים לציון הוכו בהלם. חלק גדול מהם הגיב בתגובה גלותית אופיינית: הכחשה. משהו שמלווה אותנו עד היום בוואריאציות שונות: "זה רק תרגיל"; "ההתאסלמות באה כדי להעלות ניצוצות של ספֵירת ה'תפארת'"; "התמרקות ב'קליפה' היא שלב הכרחי בדרך לגאולה"; "זה ויתור-כואב הכרחי" וכו'. נתן העזתי - היחצ"נ של שבתַי צבי, הסביר שהנ"ל רק נבלע ב"אורות העליונים". אבל שבתַי צבי היה מקרה פתולוגי ידוע מראש: הוא היה חולה מניה-דפרסיה מועד לקריסה. אם היה העם קולט את סימני הקריסה הראשונים שנראו אצלו, בטרם הקריסה הגדולה, ייתכן וזו הייתה נמנעת. כחי כבר לפני כן התגלתה בו התמכרות לעבֵרות בפרהסיה, הגיית השם המפורש בציבור, חילול מכוון של צום פריצת החומה - י"ז בתמוז וכו'. התוצאה של קריסת שַׁבְּתַי צבי וההלם שחוללה, היתה, הקפאת השיבה לציון למאתיים השנים הבאות.

ועידת מינכן ב-1938, היא הוכחה קלאסית לכך שקריסה של מנהיגים היא הרת אסון ואינה ניתנת לתיקון. אחרי ה"אנשלוס" - סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית במרץ 1938, פנה היטלר-ימ"ש לצ'כוסלובקיה ודרש את סיפוח חבל הסודטים לגרמניה. "שטחים תמורת שלום". חוץ מזה, הבטיח שהוא יערוב לביטחון צ'כוסלובקיה (מה מנוסח בלשון ימינו: "מחוייבים לביטחון צ'כוסלובקיה", או "על ביטחון צ'כוסלובקיה לא מתפשרים"). בספטמבר 1938 הגביר היטלר את מאמציו לסיפוח חבל הסודטים לגרמניה, וגיבה אותם בגיוס צבאי ובהכנות למתקפה מול צ'כוסלובקיה. ב-27 לספטמבר 1938, מיצמץ צ'מברליין מול היטלר (קרס) ושידר שבריטניה לא תמנע בכח צבאי את כיבוש חבל הסודטים על-ידי גרמניה. שידר, ופנה ל"מתווך הוגן" - מוסוליני, שישפיע על היטלר לכנס ועידה לדון בדרישותיו. כי, וזו הרי מורשת מינכן: ועידה הרי עדיפה על התכוננות למלחמה.

היטלר הגיב למחרת, יום רביעי, באולטימטום לצ'כיה. אולטימטום, שאם עד 02:00 אחה"צ באותו יום, דרישותיו למימוש "הזכויות הלגיטימיות של העם הסודטי" - קרי: סיפוח חבל הסודטים לגרמניה לא נענות, הוא לוקח את החבל בכוח צבאי. צ'מברליין ודאלאדיה קרסו, והסכימו לוועידת שלום, למחרת. הוועידה, אליה לא הוזמנו כלל נציגי צ'כוסלובקיה, נפתחה בשעה 01:00 אחה"צ, ולאחר שעה של נאומים, הוציא מוסוליני - לבקשת צ'מברליין, "הצעת פשרה" (ההצעה נכתבה, כפי שהסתבר אח"כ, על-ידי היטלר...). החבורה הקורסת הסכימה ל"פשרת מוסוליני" בחפץ לב, וחבל הסודטים עבר - שעה אח"כ, לגרמניה. צ'כוסלובקיה אומנם פורקה סופית רק 6 חדשים לאחר פלישת גרמניה לחבל הסודטים, עם פלישת צבאות גרמניה הנאצית לשאר המדינה המשוברת, אבל תהליך הקריסה שהחל בהשתפנות צ'מברליין מול איומי היטלר, לא היה ניתן לעצירה.

ועידת מינכן ממחישה שני עיקרים חשובים נוספים ב"ערכה לזיהוי מנהיג קורֵס": המעבר למצב נפשי של עבד נרצע, שמתחיל לעבוד בצייתנות פתולוגית את אדונו המתעלל בו, והשקרים. צ'מברליין הפך להיות המוציא לפועל של ההסכם. עוזרו, וילסון, מסר את הנייר שבו תוכן ההסכם על חיסול צ'כוסלובקיה לנציגי המדינה שישבו בחדר סמוך ולא הורשו להשמיע מילה בזמן הוועידה. אלו קיבלו את המסמך בהלם מוחלט. אבל וילסון, פתח את הדלת, מסר להם את הנייר, ויצא מהחדר, כשהוא משאיר אותם שם לבד, עם התכתיב, המומים. בחזרה, בלונדון, התפייט צ'מברליין בפני קהל אלפים נלהב ומריע באקסטזת שלום. כשהוא מנפנף במטריה השחורה שלו ובפיסת הנייר שעליה חתם היטלר, בישר המנהיג הקורס כי הוא הביא לעולם "שלום בזמננו". כמובן, קורס מול היטלר. לא מול צ'רצ'יל.

וזה סימן חשוב לקריסת מנהיג: המנהיג הקורֵס מתחיל לשקר בטירוף. לשקר בלי כל הגיון ובלי שום חשש שמא ייתפס על שקר גס. לשקר בצורה פתולוגית, ובלי בושה. לשקר כמובן את נתיניו ואת בעלי בריתו, ורק אותם. את האמת הוא שומר למי שרצע את אוזנו. כך שרון שנבחר בדגל "דין נצרים כדין תל אביב", אך הפך כיוון ב-180 מעלות ורתם את כל מדינת ישראל לאמוק של הרס נצרים וכל גוש קטיף. נצרים, גוש קטיף וצפון השומרון תחילה. וכאמור, קריסה, מטבעה, רצה ואינה עוצרת. המשך טבעי - והכרחי, היה לתת את מפתחות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בידיה של טליה ששון, ולהעביר את צה"ל כולו "הכנה מנטלית", בו הוסב ייעודו להיות כוח שיטור מגרש יהודים. וזה כמובן רק צימוק בודד קטן.

יתרה מזאת, ברוב המקרים מנהיג קורֵס שאיבד את דרכו לא איבד את יצר השלטון. להיפך, נמצא מִתְאַם מפתיע בין קריסה מול אויב חיצוני לבין בולמוס התאכזרות לבני עמו. כך שרון, שיום אחד בא לממשלה והודיע לה שעליה לאשר את מפת הדרכים, ובהמשך, את תוכנית "ההינתקות" שלו, הציג כניעות מוחלטת לארה"ב ואיפוק וסובלנות כלפי אש"ף, אך "נחישות" כלפי המסומנים לגירוש. ("נחישות ורגישות" בלשון השיחדש). היום כבר אין ספק ששרון הביא את כל אותו המיזם האווילי והנפשע, מ"עומק העקירה כעומק החקירה" והסכנה להמשך שלטונו, כך שניתן לטעון שקריסתו באה ביודעין, אבל זה אינו משנה את אופייני הקריסה שהציג ואת ההלם שחוללה.

אין מה לקנא במנהיג אומה שנטחן. אין גם לסנוט בו. להיפך, יש לנוד לו. לעיתים יש לרחם עליו. אך במקביל, יש להשתחרר ממנהיגותו מיד עם אבחון הקריסה. זו הדרך של אומה חפצת חיים, ובעצם של כל ציבור חפץ חיים. דוגמה קשה, מתחייבת בהקשר זה, היא תפקוד היודנראט ב"פתרון הסופי" של הנאצים. הרוב המוחלט של אנשי היודנראט כ-740 אנשים שמונו על-ידי הנאצים, חשבו באמת ובתמים שימשכו זמן מול הנאצים וגם אם ימלאו מעט מפקודותיהם הרצחניות, הם יצליחו בכך להציל את המירב האפשרי (כ-97% מהם חשבו שיוכלו לעזור במשהו!). לצערנו, הם שכנעו בכך את גם צאן מרעיתם, אם כי לזכות רובם אפשר לציין, שכאשר נוכחו לדעת שהם אך נוצלו על-ידי הנאצים להשמדת בני עמם ולא יכלו להועיל, העדיפו רובם להפסיק את תפקידם. גם במחיר רציחתם הידועה מראש. צ'רניאקוב ראש היודנראט בגטו וארשה העדיף להתאבד ביולי 1942. רומקובסקי, בגטו לודג', העדיף לצאת עם אחיו למשלוחי המוות, באוגוסט 1944. את הקריסה שלהם אי-אפשר לשפוט, גם אם נראה שטוב היה אלמלא היו בני קהילתם שומעים להם.

ובאשר לנתניהו, זו תהיה הונאה עצמית בלתי נסלחת לטעון שרק עכשיו, אחרי 7 שעות הטחינה של הילרי קלינטון, קרס נתניהו. קרס והתחיל לשקר ללא גבולות. הקריסה הראשונה, זו שפתחה את מסכת הקריסות והשקרים, הייתה בנאום בר-אילן, בו אימץ נתניהו את המדינה ה"פלשתינית", למרות שנבחר על מנדט הפוך. הקריסות והשקרים הבאים - "הקפאה #1", ההתעללות המכוונת בציבור היחיד הכבוש ביש"ע בעת הזו - היהודים, הירידה מהדרישה לריבונות ישראל ביהודה ושומרון - דרישה שהוא מחויב לה על-פי חוקת הליכוד, והקפאה-#2 הנוכחית, כל אלו קריסות משנה הכרחיות. הן נובעות בהכרח מאותה קריסה ראשונה, ומתהליך הקריסה-של-מנהיג באשר הוא. קריסה שהיה צריך לעצור אותה מיד, כשהייתה "קטנה": בנאום בר-אילן. אך את הקריסה ההיא נטינו להכחיש. כמו אז, לפני 344 שנים, בכיכר מתחת לארמון השולטן בקושטא. כמו בוועידת מינכן 72 שנים, כמו בנאום הרצליה של שרון.

כי קריסה של מנהיג צריך העם לעצור באיבה. מיד. זה פק"ל שנלמד מדברי ימי עם-עולם.