בתגובה לחתימתם של כמה מאות רבנים על גילוי דעת - לאמור שיהודי בארץ ישראל, לפי ההלכה, אינו רשאי למכור קרקע או מגורים לגוי - ביקשו מספר ניצולי שואה להביע בפומבי את סלידתם והזדעזעותם מן הצעד ה"גזעני", שהעלה בזכרונם ימים אפלים של רדיפות והתנכלויות אשר חוו בגולה.
למעשה, כל אימת שמתגלה ביטוי להבדלה בין דם לדם במדינת ישראל באופן שבו הערבים יוצאים נפסדים, ולו יהיה זה ברמת הדיון ובטרם כל מעש, הסערה החריפה שמתעוררת במהרה בכל החזיתות - בתקשורת, באקדמיה, במשפט, ובפוליטיקה - עיקרה, בסופו של דבר, התוכחה הרגשנית: כלום לא למדנו דבר מן השואה? ובכן, לא, דומה שלא הופקו או הוטמעו הלקחים הראויים מהפרק הנורא בתולדותינו, ובראש נעדרי התבונה ההיסטורית עומדים יפי-הנפש-המזועזעים בעצמם, על אי-אלו ניצולי השואה הנמנים ביניהם.
תגובתם מלמדת על שתי תופעות עליהן נתן את הדעת: התעלמות תמוהה מההקשר הפוליטי-היסטורי כשמדובר ביחסים בין יהודים וערבים במדינת ישראל; וחוסר הבנה מעמיקה לגבי מהות הציונות ומשמעות הימצאותנו כאן.
1. בין אנלוגיה לדמגוגיה
כאשר מייקל ריצ'רדס, קומיקאי אמריקני בינוני, תקף בגזענות אדם שחור אשר הפריע למופעו, הוא זכה לפרסום מחודש לאחר שנים של דשדוש בתעשיית הבידור, הגם שבוודאי לא הייתה זו תשומת הלב מן הסוג שקיווה לו. התקרית המתעודת עוררה תרעומת בציבור, והעובדה שבסרטון שומעים בבירור שכינויים גזעניים-לא-פחות נורו גם מן הכיוון השני ובחזרה לקומיקאי המזדקן, לא היה בה די כדי לרכך את הזעם הרב שהופנה לריצ'רדס. יתרה מזאת, גזענות נגד לבנים היא מוטיב שגרתי אצל קומיקאים שחורים, אך גם על עובדה זו ריצ'רדס לא הורשה לבסס קו הגנה בבית הדין התקשורתי.
חוסר הסימטריה הזה עלול להיראות משונה ובלתי צודק עבור המתבונן הבלתי מיודע. אך כפי שמובן לכל מי שידע היסטורי בסיסי באמתחתו, נורמה זו מתקבלת על הדעת בהתחשב בהקשר האמריקני הייחודי, ובהיסטוריה של היחסים הלא-סימטריים בין שחורים ולבנים בארץ זו. לא כל ביטוי של איבה, אפוא, מחייב אותה מידה של עלבון ותוכחה. לא כל קבוצת אנשים ראויה לאותה מידה של התחשבות ברגשותיה. לא דין המתעמר בחלש כדין הלועג לחזק. לא דין המקניט קורבן כדין העולב בפושע. ההקשר, על מימד הזמן וההיסטוריה שבו, הוא מרכיב הכרחי בכל ניתוח מושכל של המציאות.
זה בהיעדר ההקשר שאנלוגיה נעשית לדמגוגיה. יחסינו המורכבים עם הערבים בישראל מושווים לעתים קרובות בשיח הציבורי, למרבה הבלבול והנזק החינוכי, ליחסי שחורים-לבנים בארצות הברית, או ליחסי יהודים-גויים בארצות הפזורה - ואמנם אלה הן ההשוואות הזמינות והעוצמתיות ביותר עבורנו, על שום ההשפעה העמוקה של התרבות הפופולרית האמריקנית על תודעתנו במקרה האחד, ובשל הזיכרון ההיסטורי הלאומי שלנו במקרה השני.
הכזב שבהקבלות האלה, מן הסוג שנקטו ניצולי השואה בתגובה לגילוי הדעת של הרבנים, נעוץ בהתעלמות הגסה מן התמונה הגדולה יותר שברקע, שתשווה לסוגיות שבנידון משמעות אחרת לגמרי באם נתחשב בה. לא דין הערבים בישראל כדין השחורים בארצות הברית, ובוודאי לא כדין היהודים בגלות.
ההבדל הוא כמובן שאנו במצב של מלחמה עם האומה הערבית הגדולה, מלחמה שפנים רבות לה: זו הקונבנציונלית, הפורצת לפרקים, נגד צבאות ערב; מלחמת התשה ותחבולה נגד ארגוני הטרור והגרילה; מלחמה קרה-אך-מתחממת המתנהלת אל מול המדינות הערביות ה"מתונות", ידידותינו לכאורה; ומלחמה רעיונית, חשובה לא פחות מהאחרות, על עצם זכויותינו וזהותנו כעם וכריבון בארץ זו. לשווא יבדיל מי שיבדיל בין ערבים משני צידי ה"קו הירוק": כלום ניתן להעלות על הדעת שהערבי הישראלי יהיה בן בריתנו רק בשל התעודה הכחולה שבכיסו, או אפילו שיהיה גורם נייטרלי ויבליג על מלחמתנו באֵחַיו בעבור אי-אלו הטבות חומריות שמביא השלטון היהודי?
לא רק שהערבי הישראלי הוא שחקן אקטיבי במלחמה הערבית-יהודית, אלא גם לעתים - ובמידת תעוזה שהולכת וגוברת – הוא מרחיב את מעורבותו מעבר לחזית האידיאולוגית-חברתית גרידא, והוא חורג ממגבלות הדמוקרטיה הישראלית (אשר מאפשרת לו מרחב פעולה רחב ממילא) כדי להרוות את צמאונו להצטרף לאחיו במעש של ממש. השריפה בצפון - ככל הנראה פיגוע לאומני, שאכזריותו לאדם ולסביבה בולטת אפילו על-רקע ההיסטוריה העקובה מדם של תוקפנות ערבית בארץ ישראל – תספיק לנו כדוגמה אקטואלית יחידה. ומלמדת העובדה שערבים ישראלים רבים הפיצו ברשת האינטרנט, בחגיגיות ובעליזות, תמונות של הגופות החרוכות של הנספים, כמו כדי לשלול מהסניגור האדיב ביותר את היכולת לטעון שהשריפה הייתה מעשה של קיצונים בודדים שאינם מייצגים כלל את המגזר הערבי.
היהודי בגרמניה, כמעט מיותר לציין, לא היווה לעומת זאת שום איום על רודפיו האנטישמים. הוא לא ביטא שום תחושה של אדנות בארץ הריין. הוא לא הפגין שום הזדהות עם אויבי האומה, ולא שמח לאיד נופליה. יתרה מזאת, הוא אף לא הסתפק בנייטרליות שבהתבדלות, כפי שנהגו לעשות אחיו במזרח אירופה, אלא תיעל את כל מרצו וכשרונותיו, מאז שהאימנסיפציה איפשרה לו, כדי להיהפך לגרמני הטוב ביותר שבנמצא.
השחורים באמריקה, כמובן, אף הם לא היו מעולם במצב של מלחמה נגד הלבנים. האפריקנים נחטפו והובאו בשלשלאות ליבשת זרה, כדי לחיות תחת השוט ובצל הגרדום. גם כאשר זכו לאימנסיפציה פורמלית, לאחר כמה מאות שנים בהן הוחזקו בדרגה של בהמת שדה, השחורים המשיכו לסבול מדיכוי אכזרי, שסמלו העוצמתי ביותר הוא הלינץ'- תשובת העולם החדש לפוגרום האירופאי. אנשים לבנים, מכובדים ותרבותיים בכל היבט אחר, היו מתאספים במספרים ניכרים, על נשותיהם וילדיהם, כדי להתענג על המחזה הסאדיסטי והמבחיל של הוצאה עממית להורג של אדם שחור אחד או כמה - לרוב באשמת אונס אישה לבנה - בתלייה, בשריפה או במכות.
לא בשלשלאות, לעומת זאת, באו הנה המהגרים הערבים הרבים, אשר קיוו לקחת חלק בפריחה הכלכלית שהניבה ההתיישבות היהודית (חלק ניכר מהאוכלוסיה הערבית בארץ ישראל, וייתכן מאוד שהרוב, הם צאצאיהם של מהגרים אלה). גם לא דיכוי או ניצול הביא עמו המפעל הציוני, אשר מנהיגיו, מאז ראשיתו, היו מוכנים ונלהבים להציע לערבים – אומנם בתמימות ובלא מעט טיפשות - שיוויון זכויות מלא ויתרונות חומריים רבים (בשל החרדה מפני מוניטין של מדכאים, המנהיגים הציונים היו גם מוכנים, לחרפתנו הרבה, להתפשר על היבטיים מרכזיים במשנה הציונית, אפילו עד כדי בגידה מוחלטת בעיקר). ואמנם גילויים מבחילים של סאדיזם וגזענות ליוו את תולדות הציונות בארץ ישראל, אלא שהיו אלה הסאדיזם והגזענות של הערבים, במלחמתם השפלה – הן במטרותיה והן באמצעיה – נגד היהודים.
כלל לא עמדה להם, ליהודי חברון, הנייטרליות הפוליטית שלהם, כאשר המון ערבי משולהב הסתער עם פגיונות שלופים ואלות מונפות על יהודים אדוקים ולא-ציונים אלה. ילדות נאנסו. גברים סורסו. גפיים נכרתו. גרונות שוספו. הטבח בחברון היה חלק ממאורעות אלימוֹת שניצתו בכל רחבי הארץ בשנת 1929, בטרם הייתה מדינה יהודית, בטרם צבא יהודי, ובטרם "כיבוש". לא היה זה, למרבה הזוועה, הפוגרום הראשון או האחרון בארץ הקודש. (ערביי מדינת ישראל כיום רואים בטובחי חברון גיבורים וקדושים, והם מורשים
לצעוד ולנאום בפומבי לזכרם).
בהתחשב בכל זאת, האם באמת הערבים ראויים לרגישות הרבה שבה הם מטופלים בשיח הציבורי בישראל? כלום אין לנו שום סיבה אחרת ליטור רגשות שליליים לאוכלוסיה זו, מלבד קסנופוביה בלתי רציונלית? האמנם אפלייתם היא גזענותו של המדכא כלפי המדוכא?
לא שההפך, חלילה, הוא נכון. אומנם ניתחנו והדגמנו שהערבים רחוקים מלהיות הקורבנות ושאנו בוודאי איננו הפושעים, אך זאת לא כדי להצטייר בתור קורבנות בעצמנו. במידה שכאלה היינו בפרקים מסוימים בתולדות הציונות – כפי שגם תואר לעיל – עובדה זו עומדת לחובתנו כציונים, אך לשמחתנו היא איננה מאפיינת את עמדתנו ביחס לערבים במהלך מאה שנות חיינו המשותפים. היהודי בארץ ישראל איננו שה תמים כלל, והרי כבשים היינו מספיק. על הזכות להיות קורבנות טהורים וזכים בצד הצדק המוחלט ויתרנו מזמן (הגם שלא כולנו נגמלנו מכך). גם אנחנו הרגנו ערבים רבים, אף פעם לא בתאוות-דם כשלהם, ובכל זאת – הרוג הרגנו, וטוב שכך. שהרי אנחנו במלחמה. זהו ההקשר, בל נשכח, ואף אדם כן אינו יכול להתעלם מכך בבואו להתייחס לענייננו.
יוזמת הרבנים נעשתה על-רקע תופעה גוברת של ערביזציה בשכונות וישובים יהודיים, ושל רכישה נרחבת של קרקעות ישראליות במטבע ערבי זר, נוסח גאולת הקרקעות של התנועה הציונית בימי טרום הריבונות. לא מדובר בתופעה דמוגרפית-כלכלית ספונטנית, אלא במגמה מכוונת שמטרתה לחתור תחת זהותה היהודית של מדינתנו. לסנקציות האנטי-ערביות, אפוא, מניעים ציוניים קרים. אולם כלל אין בדעתנו להסתפק בהגנה על אפליה רציונלית-תכליתית של ערבים, אלא נעמוד על כך שגם שנאה אמוציונלית, במצב של מלחמה, איננה אלא ביטוי טבעי ובריא ליצר התוקפנות והלוחמנות, ההכרחי על-מנת לנצח אויב נחוש ואכזר (את היצר הזה מקפידים לדכא אצל חיילי וקציני צה"ל בשנים האחרונות יחסית – מאז התמסדה והתקדשה הקונספציה המשונה שראוי למדוד את הצבא היהודי לא לפי מידת מקצעויותו או על-פי הישגיו, אלא לפי מידת "מוסריותו" – זאת לא בלי תוצאות מדאיגות).
הרב מאיר כהנא, איש הימין הרדיקלי, המכנה "כלבים" את ערביי אום-אל-פאחם - אוכלוסיה אנטישמית ועוינת במיוחד - בעת צעדתו שם, הינו קרוב הרבה יותר, בהתחשב בהקשר, לחייל האמריקני בעת מלחמת העולם השנייה המסנן בסלידה "גוֹד דֵאם קְראוּט", מאשר לאיש הלבן בארצות הברית הפולט בשנאה "פאקינג ניגֶר". ("קְראוּט" ו"ניגֶר" הם כינויי גנאי לגרמנים ולשחורים בהתאמה.) את דבריו הבוטים של כהנא נשפוט אפוא לפי התועלת או הנזק הפוליטי, החינוכי והתעמולתי שבהם - אל נשקר לאחרים ולעצמנו ונדבר כאן על מוסר.
לא זאת בלבד שהרגישות המוגזמת לכבודם של אויבינו נעדרת תוקף מוסרי, יש בה גם נזק מעשי. בהתעלמותנו מהקשר מלחמת הקיום, אנו משדרים לעולם ולילדינו הקשר אחר, הקשר מופרך של חוב היסטורי, של התנצלות ושל אשמה יהודית, משל היינו הלבנים בארצות הברית או הגויים בגולה, ועל כן אנו פוגעים במוראל ובתחושת הצדק של הלאום, ההכרחיים לנו כל כך.
2. בין גזענות לציונות
דיברנו בזכות הכנות, וכנים אפוא נהיה: גם אלמלא הקשר המלחמה, לא היינו פוסלים אפליה של ערבים נוסח יוזמת הרבנים. ואמנם, על-אף מודעותם של הרבנים למצב האקטואלי במדינה, המקורות ההלכתיים עליהם התבססו בקריאתם לחרם אנטי-ערבי עתיקים בהרבה מהבעיה הערבית, ומתייחסים לכל גוי-שהוא בארץ ישראל, יהיה ערבי או טיבטי, עוין או אדיש. האם היהדות, אם כן, גזענית? באותה מידה שהציונות היא כזו.
הציונות מלידתה עמדה כאנטיתזה לרעיונות האימנסיפציה וההתבוללות. בעיית היהודים בגולה, גרסו אבות הציונות, איננה היעדר שיוויון זכויות, אלא הגולה עצמה, על כל התגלמויותיה האפשריות, הנעימות יותר והנעימות פחות. בבסיס האידיאולוגיה הציונית, אפוא - גם אם היה זה לפרקים בשכבה תת-מודעת – מונחת האמונה שהיהודים הינם זרים בכל מקום שאיננו ארץ ישראל, ובארץ ישראל זר הוא כל עם שאיננו היהודי. הציונות האמיתית היא חיובית, דהיינו איננה תלויה באנטישמיות. במידה שמצבנו העגום בגולה שימש כדלק מזין עבורה, היה זה רק כחיזוק לאמיתות יסודיות ועמוקות לגבי ייעוד הלאום וצו ההיסטוריה.
השואה מסמנת את כשלונה המחפיר של האימנסיפציה-כאידיאל ואת צידקת הציונות. השואה היא התוצאה הטראגית של התשוקה של היהודי להיגאל גאולה אוניברסלית – על דרך הסוציאליזם או הליברליזם – במקום שמרצו ומשאביו ישרתו את עצמו לצורך מימוש יעודו הלאומי.
לא כולם למדו או הטמיעו לקח זה. יש מי שלא נואשו מאידיאל האימנסיפציה ומהחלום להיות ככל העמים, אלא רק מהתקווה להגשים זאת בגולה. הם לא שוללים את הגולה כעיקרון, אלא רק מתוקף הנסיבות. הריבונות היהודית, לדידם, איננה פועל יוצא של ייעודנו וייחודנו, אלא כלי להגשמת מציאות שנבצרה מאיתנו בגולה בגלל האנטישמיות.
לכן בשומעם על החרם האנטי-ערבי, ציונים-שליליים אלה מוחים ברגש: כלום לא למדנו דבר בשואה? כיצד אנו עושים לערבים מה שנעשה לנו על-ידי הגויים? אך הציונות האמיתית, החיובית, כלל איננה נבוכה נוכח שאלות אלה, שהרי היא מודה: במידה שהגויים טענו לזרותם של היהודים וגרסו שמצבם הגלותי בא בסתירה עם הטבע וההיסטוריה- הם צדקו. איננו מחשיבים כעוול היסטורי את עצם העובדה שנשללו מאיתנו חיי מיעוט בגולה- זה רק האיחור שלנו לפעול בכיוון זה בעצמנו ומרצוננו שהוביל לתוצאות טראגיות.
על-אף כמעט אלפיים שנות תרבות ויצירה בארצות הפזורה, היינו ונותרנו זרים שם, ובהתאם, המסקנה הציונית-ברוחה: הערבים זרים כאן. אנו קמנו ושבנו הביתה. הערבים מוזמנים לעשות את אותו הדבר. אם יבכרו אחרת, ייאלצו "לסבול" חיי מיעוט במדינה שאיננה שלהם, וכפועל יוצא – נודה בכך או לא – מדינה שבה הם אינם שווי ערך ליהודים. זה מעט צורם לאוזן המתיוונת שרובנו ניחנו בה. זה לא הליברליזם הנהוג במערב. אך זה ציונות, וזה יהדות.
לא שבנו הנה, ניזכר ונזכיר, כדי להפיץ את החירות והדמוקרטיה בחלק זה של העולם. לא שפכנו את דמנו והקרבנו את מיטב בנינו ובנותינו בעד הזכות להכיר לגזע אויב את נפלאות הליברליזם. המדינה היהודית היא רכושו של העם היהודי, והיא הכלי האקסקלוסיבי, האגואיסטי – ה"גזעני"? – של עם ישראל לצורך גאולתו הרוחנית והחומרית בארצו. במידה שגויים הורשו לקחת חלק בפרויקט ייחודי זה, נאמר את האמת, הייתה זו סטייה מדרכנו לגאולה השלמה, תוצר הדבקות האמוציונלית שלנו באלילים זרים אליהם נקשרנו בגולה, וביטוי למחלת-אשמה כרונית שהעם היהודי לוקה בה.
גישתנו היא גישה קיצונית לציונות מבחינת מיקומה בספקטרום הדעות היהודי, היום כמו בעבר. אך זהו הזרם המרכזי מנקודת מבט המכילה אלפי שנות מחשבת-ישראל בניגוד למאה שנות ציונות חילונית. זוהי גישה קיצונית מן הבחינה הדמוקרטית, אך זוהי הציונות הכנה, האמיתית והטהורה מבחינה פילוסופית-רציונלית. וזוהי הגישה הבלתי נמנעת, באם נגזור בכנות וללא מורא את המסקנות הדדוקטיביות מהנחות היסוד של האידיאולוגיה הציונית.
גם הציוני הפייסן ביותר מודה שבמדינת ישראל אסור להרשות שיהיה רוב ערבי או אפילו דבר-מה המתקרב לכך. כלומר, הוא מתנה את שיוויון הזכויות בין העמים בכך שיישמר המצב הלא-שיוויוני של רוב יהודי ברור, ובכך שכוחו הפוליטי של המיעוט הלא-יהודי יהיה מוגבל. ורק חסר האומץ ללכת צעד אחד קדימה ולשאול, מדוע שיהיה להם, במדינה שלנו, כוח פוליטי בכלל? מדוע שתהיה להם אפילו ההשפעה המזערית ביותר על חיי הציבור והמדינה של העם היהודי בארצו? מדוע אנו מחויבים להיוועץ בזרים בעת בחירת מנהיגינו או חקיקת חוקינו? יהיו הם תושבים שוחרי שלום, ואנו נכבד את זכויותיהם הבסיסיות, כמארחים נדיבים. אך להזמין אותם "פנימה", כדי לקחת חלק משמעותי – והולך וגדל - במפעלנו הקדוש והשברירי, האמנם זה צו המוסר?
על-אף כוחה האלקטורי המוחלט בהווה, הציונות הסכיזופרנית, מן הזן השמאלי או הימני, לא תעמוד במבחן הזמן, שהרי סתירה פנימית מובנית בה. ככל שתורגש ותכאיב סתירה זו, עם התעצמותו הדמוגרפית, הכלכלית והפוליטית של הגוי הערבי במדינתנו, העם היהודי ייאלץ לבחור בין הציונות לבין הליברליזם הבין-דתי והבינלאומי; בין "מדינת ירושלים" ל"מדינת תל אביב"; בין מדינה יהודית באמת ולנצח, לבין צל חיוור של ארצות הברית. ואין בכך, כשלעצמו, כל רע. רק איחור שלנו לפעול בכיוון הנכון בעצמנו ומרצוננו יוביל לתוצאות טראגיות, עבור שני הצדדים.
