הדרדקים הבינו: הכבאי אינו עובד, הוא שליח

גל וחוף, נכדיי המתוקים!

לא פעם אתם שומעים אותי אומר שדור הילדים חכם יותר מדור ההורים, וכי אתם נכדיי (וכמובן גם רומי, לי - ים ויהלי נכדותיי - חלילה לא לקפחן) נבונים פי כמה וחכמים פי כמה ממני וגם מהוריכם. אישור לתפישתי זו קיבלתי שוב, רק לאחרונה, לאחר השריפה הנוראה שקיפדה חייהם של 44 כבאים, צוערים, שוטרים, נהג אוטובוס ונער מתנדב בכיבוי אש.

בכל פעם בבואי לבקרכם אתם מסבירים לי בלשונכם הכל-כך טהורה של בני שלוש, כי ברצונכם להידמות לסמי. "איזה סמי?", אני שואל. והתשובה שלכם היא: "מה, אתה לא יודע? סמי הוא איש חשוב שעושה עבודה חשובה". "בכל זאת, מי זה סמי?", חזרתי ושאלתי. "סמי הכבאי", השיבו התאומים בקול אחד. "ומאיפה אתם מכירים אותו?" - "זה הגיבור מהטלוויזיה!", שאגו השניים. אני מוכרח להודות בפניכם כי לא כל-כך הבנתי את התלהבותכם מאיזשהו כבאי וממקצוע הכבאות. אומנם בעבר הרחוק, לפני שנים רבות, נתתי משירותיי הטובים לאיגוד הכבאים הארצי במהלך סכסוך עבודה ושביתה שקיימו (כבר אז) על קיפוח, אפליה, היעדר תקנים מספיקים ושכר הוגן. למדתי, כבר אז, כי מדובר בשירות חיוני הרחוק מעין הזרקורים, שאינו מעניין כמעט איש לא במינהל הממשלתי ולא בציבור. הכבאים נראו אז, ועד האסון בכרמל, יותר כסיפור ילדים מאשר הוויה אמיתית.

כסב אוהב זרמתי עימכם והתחלתי, אף אני, לנסות ולחבב את אותו סמי הכבאי, בעיקר כדי לשמור על הקשר החם בינינו. שתחשבו שאני "IN".

לא חלפו ימים רבים ופרצה שריפת-ענק בכרמל. פתאום כולם הבינו את חשיבות הכבאות, את גבורת הכבאים. לפתע פתאום בכל סלון של בית-מגורים נראו כבאים קטנים נאבקים בלהבות ענק. אנשים מפויחים עם עיניים טרוטות מהיעדר שינה עומדים ליד כבאית (כך קוראים לזה היום - אני זוכר מכונית כיבוי אש), מחזיקים זרנוק המתיז מים הגורמים לאש לגחך במקרה הטוב, וללחך ולשרוף במקרה הרע. אתה יושב בבית ורואה חבורה אמיצה הפועלת בניגוד לחוקי הטבע וההישרדות, רצה אל האש במקום לברוח ממנה, ומנסה באמצעים דלים אבל עם הרבה מוטיבציה לכבותה או לפחות לאתרה. מהר מאוד אתה מגלה שהאש שורפת והלהבות הורגות. הידיעות מתחילות לזרום על אסון נורא. 41 אישה ואיש איבדו חייהם. שלושה נפצעו אנושות.

התמונות מתחילות להגיע. צלם שהיה בזירת האסון משחרר תמונות. פתאום אצלך בבית, בסלון, אתה רואה אנשים, כמוך, כמוני, עומדים עם הזרנוק מול להבות הענק ומנסים בשארית כוחותיהם ובשארית חייהם, בלי שום סיכוי, להציל ולו נפש אחת של צוער שנלכדה באוטובוס בכרמל. לא פונים לאחור. לא נסוגים מהחום הנורא, ממשיכים לעמוד עם הזרנוק ביד, שנראה כמו טיפה בים מול האש המשתוללת. עומדים עד שהאש מגיעה אליהם. עד שהם נפגעים. הכבאים מקריבים חייהם למען הלכודים. בתוכם נער צעיר מנשר, אלעד ריבן שמו. כבאי מתנדב. למשמע השריפה, עזב את ספסל הלימודים ורץ למשמרתו. הצטרף לכבאים ונספה גם הוא בניסיון להציל חיים. מהתמונות ומהמראות אתה מתחיל להבין את גודל אומץ הלב, את עוצמת הנכונות להקריב, את נדירות תחושת השליחות. וכל המעשים הללו הם של אותם כבאים שקודם לכן לא עניינו איש.

גל וחוף מתוקיי, זה הזמן בו הבנתי שוב שאתם הילדים חכמים מכולם. מה שממשלת ישראל לא הבינה, מה שהעיתונות הישראלית לא סיקרה, מה שאת הציבור לא עניין - אתם הבנתם ואתם ידעתם בהערצתכם את סמי הכבאי. אתם הקטנים, באוזניכם התמימות והרגישות, קלטתם את שאוזני המבוגרים סירבו לשמוע. הכבאות אינה מקום-עבודה. כבאות היא שליחות.