גל שנאת הזרים וההפחדה השוטף את הארץ צריך להדאיג את כל מי שפני החברה בישראל יקרים לו. התגייסותם של אישי דת בעלי מעמד ציבורי לטיפוחו ולעידודו - מדאיגה עוד הרבה יותר. היא מסכנת את עצם קיומנו. לא פחות מכך חמורה ההפקרות הכרוכה בה ביחס לשלומם ולרווחתם של יהודי התפוצות.
הגל הזה אינו מקרי, כמו גם הפניית קצפו בו-זמנית נגד הפלסטינים בכלל, הפלסטינים אזרחי ישראל ומהגרי העבודה. אין זה גם מקרה שמבזי צלמם של אלה, מבקשים לבזות גם את אמונותיהם הדתיות. הגירת העבודה והפליטות מארצות "העולם השלישי" מאתגרת חברות רבות. בארצות הללו מסרבים להבין שגל זה הוא חלק מהמחיר המשולם על הגלובליזציה הקפיטליסטית הדוהרת, על ייצוא העוני, ועל הרחבת הפערים בין שבעים לרעבים. כמו במקומות אחרים, גם אצלנו משמשת הגירת העבודה כלי בידי בעלי הממון לשחיקת שכרם וזכויותיהם של העובדים. כמו במקומות אחרים, לא מעוצבת אצלנו מדיניות של ממש להתמודדות עם התופעה. כמו במקומות אחרים, היא מזינה חרדות אותנטיות בעיקר בקרב השכבות הנמוכות מבחינה סוציו-אקונומית. כמו במקומות אחרים, היא מזינה את אש שנאת הזר, את הפשיזם ואת הניאו-נאציזם. כמו במקומות אחרים, יש מי שיודעים לרכוב על גבי נמר מסוכן זה, ולדהור לעבר האופק ההרסני, משאת-נפשם.
המציאות הישראלית מציבה אותנו בפני היבטים ספציפיים של כל זה. הציונות ביקשה להקים בישראל בית לאומי לעם היהודי, ולאפשר לו לשוב ולהשתלב בדרכו הייחודית במשפחת העמים בני החורין. רוב זרמי הציונות הבינו שהדרך להשגת מטרה זו עוברת בהכרח דרך הקפדה על זכויות האדם והאזרח של אזרחיה הפלסטיניים של ישראל. אלא שמאז הקמתה כושלת המדינה בעמידה באתגר זה. סירבנו לראות בהם יסוד אורגני של ישראל, ובחרנו להגדירם כסכנה דמוגרפית. אטמנו אוזנינו מול תביעותיהם המוצדקות לשוויון מלא ולביטוי ראוי של ייחודם הלאומי, הדתי והתרבותי, והעדפנו להאזין רק לקולות השוללים את קיומנו כחברת רוב יהודית. כך יכולנו להצדיק את האפליה וההדרה. כך יכולנו להמשיך ולשאת לשווא את דגל שוויון הזכויות הדמוקרטי, ולהמציא דרכים מתוחכמות לדכא ציבור זה. החמרת המצב נובעת גם מהנזק המצטבר של יותר מארבעים שנות כיבוש של חלקו המרכזי של העם הפלסטיני, שאזרחי ישראל הערבים הם חלק ממנו, דיכויים ודה-הומניזציה שלהם (וכנגדה - הדה-הומניזציה שלנו, הנערכת אצלם).
הפתיח לבאות
עכשיו השד יוצא מהבקבוק. הקריאה למנוע מערבים מגורים ועבודה "בקרבנו", מציגה את הציבור היהודי-הישראלי כציבור מבוהל, אחוז פאניקה, שאינו יודע אלא לזעוק זעקות גזעניות של קוזק-נגזל. קוראי קריאות הנאצה פועלים באותה דרך ממש שבה פעלו פעם אחר פעם גדולי שונאי ישראל. הפחד ממגע חברתי עם ערבים, שתוצאתו קריאה מזעזעת למנוע מהם עבודה ולהימנע מקשרים עימם, גולש גם לשנאה עמוקה לאמונותיהם. לאחרונה התבשרנו על יוזמה של מנהיגי דת יהודיים להחרים את בית החולים פורייה, רק משום שהנהלת בית החולים החליטה החלטה ברוכה לייחד חדר תפילה לחולים ולאנשי סגל מוסלמים, דוגמת חלל התפילה המכובד הקיים מכבר בשביל יהודים.
רבנים ואישי דת הנותנים יד לגל שנאה זה, חוטאים לא רק לחברה הישראלית, בהאיצם את הידרדרותה. הם מכפישים גם את דת ישראל, ומציגים אותה בריש גלי כגזענית, סתגרנית וחסרת כל אחריות אנושית. הם מקשרים בזדון דאגה לקיום היהודי ולדרכו הייחודית, עם עוויתות שנאה נגד הנבראים בצלם ואמונותיהם. כל מה שחווינו בחודשים ובשבועות האחרונים עלול להיות רק פתיח לקראת גל אלימות, פשעי שנאה, השחתה ופרעות. דמם של הקרבנות הפוטנציאליים כבר מזהם את ידי המסיתים.
