|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
עיתון הארץ, שעד כה שמר על הדימוי של העיתונות הכתובה הקלאסית במיטבה, עשה תפנית חדה בכיוון לפופוליזם ● כאיש תקשורת במקצוע ובדיסציפלינה האקדמית, וכמנוי העיתון, אני חש שלא בנוח על הצבע שמשנה ● הארץ מצטרף למועדון ה"צרחנות"
|
|
עיתון "הארץ" [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
כבר הורגלנו בערבוב של פרסום בפרסומת במדיה: עיתונות, רדיו וטלוויזיה. העובדה שהתרגלנו, היא כשלעצמה סימן רע. זאת משום שציבור הקוראים, המאזינים והצופים כאילו נותנים גושפנקה בדיעבד לערעור מערכת הערכים בתקשורת. ערבוב בין דיווח לפרשנות הוא עוד צעד בכיוון הרע. באחרונה, עיתון הארץ הרחיק לכת ובכותרת הראשית שלו (22.12.10) - מעובה בגודל חצי אינטש - כתוב: השנאה מתפשטת - הפגנות ותקיפת מיעוטים. זהו למעשה מאמר מערכת מחופש לכתבה. בשעתו, דומני כי בשנות ה-30 של המאה הקודמת, הייתה כותרת בעיתון "דבר": "העולם כמרקחה". בשבועון "העולם הזה", עליו השלום, הופיע מדור ובו כל מיני "פנינים", שלוקטו מתוך העיתונאות הישראלית או הארצישראלית, בסגנון סאטירי. בין היתר הופיע בו הסיפור על עורך לילה ב"דבר", ביום שבו אירעו רעידות אדמה, שיטפונות ואסונות בחלקי תבל שונים, וכל אלה הופיעו תחת כותרת גדולה אחת: "העולם כמרקחה". זה, פחות או יותר, מה שעשה הארץ, שלא בנימה סאטירית, בנושא השנאה. אין ספק ש עיתון הארץ, כמו כל עיתון אחר, מנהל מערכות ציבוריות, וזה דבר טוב. מערכות אלה מנוהלות הן על-ידי ריבוי כתבות בנושא שנאה, והן על-ידי תחקירים מיוחדים. כמו למשל הכתבה התחקירנית של אלון עידו במוסף הארץ ב-24.12.10. זהו נרטיב חשוב מאין כמוהו. אבל הפרשנות, או המסקנה, חייבות למצוא ביטוי במאמר מערכת או במאמר פובליציסטי. והיו מקרים כאשר הארץ ביקש להדגיש נושא חשוב, המאמר הראשי הופיע בעמוד הראשון, אך כמאמר ולא ככתבה. האמצעים במקרה זה לא משמשים את המטרה. הפגיעה אינה במסע אלא באופי העיתון. ואם עושים זאת פעם אחת, זה עלול לשמש תקדים לנושאים אחרים, חשובים פחות או חשובים יותר. הצהובונים עושים זאת כל הזמן. עיתון הארץ, שעד כה שמר על הדימוי של העיתונות הכתובה הקלאסית במיטבה, עשה תפנית חדה מאוד בכיוון לפופוליזם. בפוסט ב"עין השביעית", מביא אורן פרסיקו את העובדה הזאת, בציינו כי "עיתון הארץ, שבדרך כלל מתעקש על המסורת העיתונאית להציב מדי בוקר בראש עמוד כותרת ראשית עובדתית, חורג הבוקר ממנהגו. "השנאה מתפשטת" נכתב בראש שער הארץ - ביטוי "מופשט מאין כמותו". בהקשר זה הייתי מצפה דווקא מן "העין השביעית", שלא להסתפק בהבאת עובדות שאנו עדים להן, אלא גם להתייחס לחריגה הזאת מבחינת הצד האתי של העיתונות. הוא לא עשה זאת, למעט המאמר השבועי של העורך עוזי בנזימן, וחבל. הוא צריך להיות יותר מ"לקט" עיתונות. אני חוזר ומדגיש, כדי שלא תהיה אי-הבנה. אני תומך בכל לב במערכה הזאת כנגד פגעי החברה שלנו, שהשנאה היא רק אחת מהם. בשיח אגבי ביני לבין אלון עידן, לפני שהוא כתב את ה"וינייטות" של שנאה בישראל, אמרתי לו כי אכן פסגת השנאה האנושית מצאה ביטוי בנאציזם ובשואה. אבל עיתון שהוא לא רק מדווח, אלא גם משתתף במערכה מוסרית, והארץ, לשמחתי, עושה זאת, חייב לשמור על איזו מערכת של כללים ולא לצאת מגדרו בכותרת שהיא "תפיסה"-catchy, משל הארץ היה קופירייטר למען איזה מוצר. וזאת לא הפעם הראשונה שהארץ מכתיר מאמריו בצורה תת-מערכתית, אבל לא עד כדי כך. אך התפנית מורגשת. הכותרת הקטנה יחסית בראש העמוד הראשון של הארץ (24.12.10) - "מה בין הגברת וינשטיין לגברת פריאל" - מלמדת על המגמה. |
|
אין עיתון אובייקטיבי ואין עיתונאי אובייקטיבי
|
|
ההנחה ש עיתון או עיתונאי חייבים להיות אובייקטיביים, היא הנחת שווא. אין אדם, ועיתונאי הוא אדם, שהוא אובייקטיבי. איך יכול אדם שמסקר תחום מסוים להיות אובייקטיבי. אדרבה, ככל שהוא ייתן ביטוי למה שעיניו רואות או אוזניו שומעות, ככה הוא ימלא את המשימה שלו. ניקח לדוגמה את התחום של התנחלויות מחד-גיסא, ותושבי השטחים הפלשתינים מאידך-גיסא. וניקח אותה מ"ערוץ 1", שהוא ערוץ ציבורי ממלכתי, אשר חייב, לפי החוק, ליתן ביטוי לדעות ולהשקפות שרווחות בציבור. דומני שבאחד הפוסטים כבר הערתי בהקשר זה, שהכתב לענייני התיישבות (קרי: התנחלות), בני ליס, איננו אובייקטיבי. הוא מדווח נאמנה על הנעשה והנשמע בשטח, כפי שרואים וחשים זאת המתנחלים. אולם אין מולו עיתונאי אחר אשר מדווח נאמנה על מה שמתרחש מעבר לקו הירוק בקרב הפלשתינים. בכך, ולא באופן הסיקור של בני ליס, מערכת "מבט" אינה אובייקטיבית, ואילו עיתון הארץ הוא "אובייקטיבי" במירכאות כפולות. הוא נותן ביטוי גם לדעות לאומיות ואף לאומניות, גם לדעות שמאלניות, להשקפות דתיות ואנטי-דתיות וכיו"ב. בעמדת המערכת או במשקל שהוא נותן לכל אחד מן התחומים הללו, העיתון אינו אובייקטיבי, ולא מצפים שיהיה כזה, שכן הוא, בין היתר, עיתון פרטי. הערת אגב: בדיווח על השריפה ברכבת ישראל, במקום לשאול חוות דעת מומחה מבחוץ מדוע הנוסעים לא יכולים היו לפתוח דלתות, אורי רווח, כתב דתי, שאל חסיד חב"ד לסיבה וזה יעץ לשים קופות צדקה. זה לא צימוק, ואם הכתב, אם יש לו נטיות חב"דיות, חשב ככה, עורך "מבט" היה צריך להוציא את הצימוק מן העיסה. בכלל, "מבט" יכול היה להיות טוב יותר אילו העריכה הייתה קפדנית יותר. מהדורה של מחצית השעה, ללא פרסומת מרסקת, עדיפה בעיניי על מהדורה בת שעה עם פעלולים, חתוכה בפרסומת תפלה. לעצם הנושא, אני לא חושב כי התשובה לשנאה היא הבלטת השנאה. להפך, התשובה לשנאה היא הבלטת הטוב שבאמפתיה, באהבת הזולת. ציינתי כי שיא הרוע והשנאה מצאו ביטוי בשואה. אני רואה לנכון להביא כאן קטע ממנשר ניצולי השואה לעולם (שאת כולו אני מתכוון לפרסם לקראת יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ב-27 בינואר). על-אף שזכרון השואה טעון וספוג בחורבן, ברוע ובאובדן צלם אנוש המאיימים על כל ערך אנושי, אנו, הניצולים שצעדנו בגיא צלמוות וראינו כיצד משפחותינו, קהילותינו ועמנו מושמדים, לא שקענו אל תהומות הייאוש ולא איבדנו את האמונה באדם ובצלם אלוהים. אנו מבקשים לחלץ מן הזוועה שחרצה בבשרנו, מסר חיובי לעמנו ולעולם - מסר של מחויבות לערכי האדם והאנושות.
|
|
הגדרה, בדומה לאבחון, אינה סובלת טשטוש
|
|
אם היו שואלים אותי מהי הגדרה הולמת של החברה הישראלית, לא הייתי מכניס בה את השנאה. יש דעות קדומות. לדוגמה, לאחר הכרעת בית המשפט בעניין משה קצב, חיכיתי שמישהו יטען שזה בגלל שמשה קצב הוא מזרחי. ואכן בערב, במהדורות החדשות, השמיעו כמה מתושבי קריית מלאכי, עירו של קצב, שזה "בגלל שבית המשפט הוא אשכנזי". וכי מי הוא היה כאשר התמנה לנשיא? - אשכנזי? אינני יודע כמה חושבים ככה, אבל ודאי שיש כאלה. יש גזענות בווריאציות שונות. יש הלכה מאובנת חשוכה שנכפית עלינו, יש באופן כללי וכוללני - היעדר אכפתיות, הרבה דיבורים ומעט מעשים, תופעה שלא הייתה פעם. כל אלה קיימות. וגם צביעות קיימת בכל הרבדים. שנאה קיימת, הרבה יותר במישור האישי, האינטר אקטיבי, מאשר הציבורי. בשפת היידיש ישנה קללה: "אֶז ער זולט ברענען ווי קין, אונד מזולט איים לעָשן מיט בנזין". התרגום שמתחרז הוא משהו כזה: "שידלוק כמו נר ויכבו אותו במבער". אז יש שנאה ויש קנאה ויש טינה, אבל אי-אפשר להפוך את אלה לדבוקה אחת. לכל אחת מאלה ישנה סיבה - מה הסיבה? זאת השאלה הרלוונטית - החינוכית, הציבורית, המשפטית וכיו"ב. בכל מקרה, וזה נושא המאמר, התקשורת שמסקרת אירועים אלה היא שחייבת לראות את הדברים בפרופורציה ובצורה כזאת לדווח עליהם ולא להצטרף לאיזה עליהום. לנהל מערכה נגד כפייה דתית, זה חשוב. להיאבק בפגיעה באזרחים ערביי ישראל - זה חיוני. לאכוף את החוק על מפריו - זה דחוף. אבל התקשורת שאמורה להיות כלב השמירה של מערכת ערכים דמוקרטית ואתית, פוגעת בה עצמה, במרקם שלה. לי, כאיש תקשורת במקצוע ובדיסציפלינה האקדמית, צר לי באופן מיוחד שכמנוי עיתון הארץ זה יובל שנים חש מאוד לא בנוח, בלשון המעטה, על הצבע שמשנה. פשקווילים שייכים למחוזות אחרים. לעניות דעתי, הסמכות שניתנה למדיה, או שהיא נטלה לעצמה, מכוח המשטר הדמוקרטי שלנו, חייבת להיות משולבת באחריות עיתונאית. אי-ערבוב דעה וידיעה הם אחד העקרונות.
|
|
קבלת אדם או דחייתו הן לא אהבה או שנאה
|
|
במדינת היהודים - השואה היא ערך מכונן, אבל את לקחי השואה שאנו מתאמצים מאוד להפיץ לעולם, לא הפקנו כאן בתוך תוכנו. רחוק מזה - לדאבון לבי. יתרה מזאת, לדעתי, הסוגייה אינה איזו שנאה פתולוגית. הסוגייה היא הסתה כמקור, ודעות קדומות שההסתה מחזקת אותן. בדרך כלל על-רקע דתי של הדתות המונותאיסטיות - יהדות, נצרות ואיסלאם - אשר כל אחת מהן טיפחה עוינות כלפי האחרת. אם נראה את השנאה כיישות בפני עצמה, נחטא ונחטיא. זאת ועוד; כמו בכל האירועים שמתפרצים אצלנו, חסרה הפרופורציה. קשה לבוא בטענות לתושבי שכונה שחשים כי בשל העובדים הזרים בסביבה, אחוזי הפשיעה אצלם עלו. או שהם קוראים כי 17% מנשאי האיידס הם מהגרי עבודה ומבקשי מקלט, והם חרדים. אני משוכנע שאילו אותם מבוקשים ומהגרים היו ברובע אחר או בעיר אחרת, תושבי דרום תל אביב לא היו "שונאים" אותם. הם גם לא גזענים. מן הסתם יש עוד אלמנטים שנובעים מתחושת תסכול. במדור "שיחת היום" ב הארץ (23.12.10), אמר אלי מזרחי, יו"ר פעילי קריית שלום, שהפגינו נגד העובדים הזרים: "ראשית אין שנאה. אין לנו שום דבר נגד הזרים האלה או נגד המסתננים. יש לנו את הבעיות שלנו, של התושבים, של השכונות. האוכלוסיה בדרום העיר תל אביב, המצב הסוציו-אקונומי נמוך. זו אוכלוסיה חלשה. הביאו לכאן עוד אוכלוסיה חלשה כדי להחליש את המקום עוד יותר. פרט לזה ישנם כל הבעיות והמטרדים הנגרמים בעקבות ההצטופפות הזאת של האנשים מסביב השכונות ובתוך השכונות: כשפירא, התקווה וקריית שלום. זה גורם למטרד ולפחד. הורים פוחדים על הילדים שלהם. אני רוצה להאמין שלא נגיע למצב של אלימות, ושהממשלה תתעשת ומה שיותר מהר כדי שזה לא יגיע לכך". נאמנים עליי דבריו אלה של אלי מזרחי. זה לא אומר שאין שנאה בארץ. יש כל מיני פגעים, והשנאה ביניהם, אבל היא אינה מייחדת אותנו. עניין אחר הוא ההסתה לשנאה, או לאפליה או לחרם. המסמך שפרסמה קבוצת רבנים נגד השכרת דירות לערבים, יש בו זדון מכיוון שהוא כוללני, ויש בו הפרת חוק מצד מי שהם פקידי מדינה; והרבנים וכלי הקודש אצלנו, לרבות הרבנים הראשיים, הם פקידי המדינה; הם גם עושים שם רע לדת. דומני שבהגדרת שנאה חל כאן איזה שיבוש, יישומי ומשמעותי. יש, כאמור, שנאה, אבל אי-אהבת השונה, הערבי, הדתי, החילוני, ההומאני, אינה בהכרח שנאה. גם אלה שדוגלים בטרנספר של ערביי ישראל, היו אולי אוהבים אותם אילו התפנו לשטחי הגדה. גם אני חושב שצריך להיפרד לא מערביי הארץ אלא מן הפלשתינים כשכנים, ולשכנים טובים, בשתי מדינות, וכאלה הן כאשר יש גדר ביניהם. אני מקצין את הדוגמה במתכוון, מכיוון שגם מי שמנהל מערכה נגד "שנאה", מביא זאת לידי הקצנה. קיימת הסתה, כפי שאמרתי, קיימת אנטיפתיה, וקיימים אינטרסים יומיומיים של תושבים, שלדידם יש כאלה, שלא חשים בבעיה על בשרם ומנהלים מאבק על בשרם שלהם, של אלה שמוטרדים ממנה. תחושה שלא נעדרת בסיס.
|
|
| תאריך:
|
02/01/2011
|
|
|
עודכן:
|
02/01/2011
|
|
צבי גיל
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
ירון זכאי
|
2/01/11 22:05
|
|
|
|
2
|
|
אפיס
|
7/01/11 20:45
|
|
היגיון של יהודי ששכנו תבע אותו לדין בפני הרב על שלא השיב את הכד ששאל ממנו: "ראשית, מעולם לא שאלתי ממנו כד. שנית, הכד היה שבור. שלישית, כבר החזרתי לו אותו מזמן". אביגדור ליברמן אימץ לעצמו את ההיגיון הזה. תוכנית-השלום שלו מבוססת עליו. תוכנית שלום? ליברמן? אכן כן. בניגוד לכל מה שחשבתם, ליברמן רוצה בשלום, ממש נכסף לשלום. עד כדי כך שעשה ימים כלילות כדי לחבר תוכנית שלמה. בשבוע שחלף כינס את 170 הדיפלומטים הבכירים של מדינת ישראל, השמן והסולת של שירות החוץ, והרצה בפניהם על דעותיו. מובן שדעות שר-החוץ מחייבות את הדיפלומטים, ומעתה והלאה זהו הקו המנחה של כל שגרירויות ישראל מסביב לעולם.
|
|
|
|
|
חילונים רבים וטובים, במיוחד מהמרכז ומהשמאל, נופלים בימים אלה בפח שפרס לרגליהם אביגדור ליברמן. ה"גיור הצבאי" של איש הימין הקיצוני איננו מכוון למטרות של הרפורמים והקונסרבטיבים. ליברמן ממוקד באופן ברור ומצומצם. לפני זמן מה פלט ליברמן מדוע לדעתו יוצאי "חבר העמים" אינם פונים לרפורמים או לקונסרבטיבים. לפי הסברו, הם פשוט "פרקטיים". דהיינו, לדידם של העולים הללו, "גיורים" שלאחר ביצועם הם אינם יעילים - אינם טובים עבורם. מכאן שליברמן החליט לאחוז בגיור האורתודוכסי מתוך "סיבות פרקטיות", ולכופפו כרצונו.
|
|
|
|
|
מותה של המפגינה הפלשתינית מבילעין במהלך ההתפרעות נגד גדר ההפרדה, שהתקיימה ביום 31.12.10, הוא המחיר שנגבה על פגיעה בביטחונם של אזרחי מדינת ישראל. אין זה משנה אם הייתה למנוחה היסטוריה רפואית או לא, אם נפטרה בביתה או בבית החולים, מותה נגרם מעצם מעורבותה בפעילות שמסכנת את ביטחונם של תושבי ישראל. גדר ההפרדה הינה מרכיב מרכזי במניעת טרור. כתבתי על כך בהרחבה במאמר "המחבלים של גדר ההפרדה" שפורסם בNews1 בתאריך 10.10.2009 [קישור].
|
|
|
|
|
פרשת התעללות לכאורה של שוטרים בצעיר תושב מזרח ירושלים נמצאת בימים אלה בדיון משפטי, והיא מעוררת עניין רב בשל שאלת מהימנותה של הראיה המרכזית שהוגשה על-ידי התביעה. הפרשה החלה ביום חמישי, ה-19 ביוני 2008. טארק אבו לבן, העובד בארגון זכויות האדם "המוקד להגנת הפרט" יצא את ירושלים בשעה 23:00 עם חברו ח'ליל אחמד ח'ליל בדרכו לתל אביב כדי לפגוש חבר נוסף, אחמד ברר'ותי שמו, שעובד בבית מלון דייויד אינטרקונטיננטל בעיר, וביחד תכננו ללכת לים.
|
|
|
|
|
במסגרת מסע ההסתה הגזעני המתחולל במדינתנו היהודית-דמוקרטית, זכינו בימים האחרונים, בחסות התקשורת הנדיבה, למינויים חדשים - רבניות. פתאום הופיעה לה קבוצת נשים, רעיות מסורות של בעליהן הרבנים, ובמצג שווא של גדולות בתורה הן קוראות לבנות ישראל להימנע מכל קשר רומנטי ושותפות בעבודה עם אותם ערלים, ערביי ישראל. הרעיות הללו, שאין מחלוקת על מידת דאגתן לטוהר הגזעי של עמנו, מכתירות את עצמן כרבניות, למרות שוודאי לא קיבלו הסמכה לרבנות, שהרי ההלכה היהודית האורתודוכסית אינה מכירה בנשים נושאות תפקידים בתחום הדת.
|
|
|
|
|
