השבוע התבשרנו כי משרדי החינוך והאוצר הגיעו לסיכום עם ארגון המורים העל-יסודיים בדבר תוספות שכר משמעותיות בתמורה להרחבת שעות העבודה של המורים, והישארותם שעות רבות יותר בבתי הספר. מי שהוביל את המשא-ומתן עם המורים העל-יסודיים הוא מנכ"ל משרד החינוך,
שמשון שושני, איש יקר. בתקופתו כמנכ"ל המשרד תחת שרת החינוך
שולמית אלוני, גדל תקציב המשרד ביותר מחמישים אחוזים. אני רוצה להאמין שמעמד המורה אכן ישופר בעקבות ההסכם הפעם. כי - מה לעשות - מגיע למורים שכר גבוה הרבה יותר. לטעמי, לפחות גבוה כמו הפקידות באוצר, זו ששולטת על תקציבי המשרדים.
אבל לא על המורים רציתי לכתוב הפעם. הפעם הבמה שלי שייכת לעובדים הסוציאליים. אותו זן נדיר, דווקא לא נכחד, של אנשים שבוחרים ללמוד את אחד מן המקצועות השוחקים והקשים ביותר במגזר הציבורי. אני פוגש אותם בלא מעט מקרים. את הוותיקים שבהם, את הלוחמניים, את השחוקים שעבר זמנם, וכמובן את הצעירים, הסטודנטים חדורי החזון והאמונה שלהיות עובד סוציאלי זו שליחות, לפחות כמו הפרקליטים, בטח שכמו המורים. לצערי, לעובדים הסוציאליים אין לובי חזק מספיק. הקליינטים שלהם לא תומכים בהם, הארגונים החברתיים לא חושבים שצריך לעמוד לצידם, אין להם שאלטר להוריד ובכלל, הציבור לא ממש מתעניין בהם. הרי אנחנו מעדיפים שהם יהיו שם, יטפלו בחלכאים ובנדכאים, בפגועים ובזקוקים לעזרה. אבל בעיקר אנחנו רוצים שהם יסתירו את הקליינטים שלהם מאיתנו, שיהיו החומה הבצורה שמטפלת, שפועלת, אבל בעיקר מסתירה. כי אנחנו לא רוצים שאלו הזקוקים לשירותי הרווחה יגיעו אלינו לחצר הבית, חס וחלילה שיהיו שכנים שלנו, שיקבלו דיור מסובסד אצלנו בשכונה.
בהרצאותיי בפני סטודנטים לעבודה סוציאלית, אני מקפיד לחדד את עמדתי בדבר מחויבותם של העו"סים לקליינטים שלהם, לרמת השחיקה האדירה שלהם, ולעובדה כי מי ששחוק אינו יכול לשמש כעובד בשירותי הרווחה והקהילה השונים. לעתים קרובות אני אפילו מתרעם על התנהגות של עובד סוציאלי זה או אחר, על התנהלותה של מנהלת מחלקת רווחה ברשות או במועצה, בבחינת הכתמים המלכלכים את הבגד כולו. אבל האמת שצריכה להיאמר היא שונה. האמת היא שכמו המורים, מי שהולך להיות עובד סוציאלי, לפחות בשירותי הרווחה, הוא בדרך כלל מי שאינו המפרנס העיקרי בבית. לרוב, זו אישה, שבשם המחויבות והחזון המקצועי היא בוחרת במקצוע שהמילים "שכר הולם" אינן מתחברות אליו. את המצב הנוכחי צריך להפסיק. שנת 2011 צריכה להיות השנה שבה תהיה מהפכה במעמדם של העובדים הסוציאליים. ב-2011 הסטודנטים הצעירים צריכים ללכת בגאווה גדולה בקמפוסים, בידיעה שהמקצוע שבו בחרו לעסוק הוא לא רק מבוקש אלא גם בעל מעמד ציבורי ראוי, מקצוע שאליו לוטשים עיניים אלו שבאמתחתם ציונים גבוהים בבחינה הפסיכומטרית, מקצוע שהמדינה עצמה קובעת שחשיבותו לשלמותה של החברה הישראלית משתווה לזו של המורים והמחנכים.
לא לחינם עוברות הרשויות להשתמש במילון מונחים חדש בתחום החברה והרווחה. פעם דיברנו על "מחלקת הסעד", ואחר-כך על "מחלקת הרווחה". היום אנחנו מדברים על "קהילה ושירותים חברתיים". כולנו באותה סירה, ואת כולנו צריכים בסופו של יום לשרת העובדים הסוציאליים, מי יותר ומי פחות. וכדי שהמאבק יצלח, כדי שהתוצאה הסופית תירשם באותיות בולטות, זקוקים העובדים הסוציאליים לקליינטים שלהם מאחוריהם, ולארגונים החברתיים לצידם. אלו יביאו גם את הפוליטיקאים, את אנשי העסקים ואת התורמים הגדולים, שמבינים שהחצר האחורית היא כאן, מול עינינו, והיא לא כל-כך מאחור. יש מי שיודע איך לתפקד בתוכה, ואת המעמד שלו צריך לשדרג.
בשבוע שבו הפרקליטים היקרים שלנו
הפסיקו את שביתתם הצודקת, מורי התיכוניים הגיעו להסכם שכר חדש ומשודרג, ונשיא מדינה לשעבר
הורשע באונס - אפשר לסמן את המשימה הבאה: בשנת 2011 משדרגים את מעמדם של העובדים הסוציאליים.