יאמרו המקורבים מה שיאמרו, אין ספק שימים נוראים עוברים על
משה קצב. מהאיגרא הרמה ביותר לבירא הכי עמיקתא. קצב ניהל את שקר חייו מול שלושה מעגלים. הציבור הרחב, המקורבים והמשפחה, והוא עצמו. כל השנים האלה מכר לשלושת המעגלים את הלוקש של להד"ם. נראה היה שנאחז בהכחשה המוחלטת לא רק כדי שתציל אותו מהרשעה בדין אלא גם כדי שתציל אותו מעצמו.
ביום חמישי קרסו חומות השקר עד עפר. הוא נותר בצדק חשוף לעין כל, ללא אפשרות לשקם משהו מחייו הקודמים וממעמדו הציבורי. מן השפל הזה אכן לא ניתן להתרומם. עיון חטוף בהכרעת הדין מלמד מיהו משה קצב האמיתי, וכבר אין צורך להכביר מילים.
בנסיבות האיומות האלה עומדת בפני קצב אפשרות אחת ויחידה.
במקום להמשיך לספר לעצמו ולסביבתו סיפורי בדים שאיש לא מאמין להם, מוטב לו לקצב לבחור בדרכו של דוד המלך. כאדם מאמין הוא ודאי יודע שהמלך הקדמון, בנסיבות דומות אך שונות, ידע לומר "חטאתי" ולבקש "לב טהור ברא לי א-לוהים". זהו המוצא היחיד של קצב. הודאה באמת ובקשת סליחה.
מהלך כזה קשה כקריעת ים סוף. לא יהיה לו קל לעמוד מול העם, מול המשפחה או מול המראה. אולם אם קצב מעוניין לקבל בחזרה ולו מעט קרדיט משלושת המעגלים הנ"ל זו האפשרות היחידה שפתוחה בפניו.
אם בשבועות שנותרו עד גזר הדין קצב יאזור אומץ אמיתי, יודה, יבקש את סליחת כל קורבנותיו ויודיע כי מעתה הוא מקדיש את חייו ומעמדו כנשיא לשעבר למען קרבנות עבירה. אם יבחר בדרך כזו, בית המשפט יתחשב בו, הציבור ייתן לו נקודה או שתיים, המקורבים ינשמו לרווחה. סביר שגם לו עצמו תהיה זו הקלה. זה המעט שהוא יכול לעשות. זה המקסימום שהוא יכול להשיג.
