הציבור מחכה ומצפה לדבר נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש, האמור להיפגש החודש עם מנהיגים באזורנו, באשר לתוכנית ההינתקות. הנדוניה של בוש לגירושים מעזה אמורה להכריע את דעת הקהל אצלנו.
וכך, מתוחים ונרגשים, אנו מצפים לראות: מה ייתנו האמריקנים בתמורה לתוכנית ההינתקות של שרון?
שלא בצדק, נתפסים אצלנו האמריקנים כמבטיחים ומקיימים. אלא שאליה וקוץ בה. תוך חודשים מספר יתחלף השלטון האמריקני. איזו מדיניות יביא איתו ג'ון קרי? כל הסימנים מעידים על מדיניות פרו-פלשתינית. וגם אם לא יתחלף, המצב בעירק אמור להשתנות עם כינון ממשלה עירקית. מי יודע מה ילד שם יום? מי יודע כיצד ישפיעו ההתפתחויות שם על המדיניות האמריקנית?
כמו כן, הנשיא בוש הולך לבחירות כשמבחינה כלכלית הוא מציג הישגים רבים, אולם גם כשלון גדול אחד: גרעון חסר תקדים. כעת קשה לו לטפל בבעיה, כיוון שהוא בשנת בחירות, אולם אם ייבחר שוב, הוא יידרש לטפל בה מיידית. האם מבחינתו הדרך הנכונה לעשות זאת תהיה לתת את הכסף במתנה לישראל, לאחר שמדיניותו במזרח התיכון כמעט הדיחה אותו מכהונתו הנוכחית? די קשה להאמין.
ההיסטוריה של המאה ה-20 מלאה בהבטחות שווא אמריקניות. מן ההבטחות במלחמת העולם השניה להצלת יהודים, שלא מומשו כמעט לחלוטין, דרך הפקרת דרום ויטנאם ועד עזיבת מדינות אפריקה בשנות התשעים. לעיתים האמריקנים אומרים מה שהם מתכוונים לעשות, בעיקר כאשר הדברים מתאימים לאינטרסים שלהם, אך לא מעט פעמים הם גם אומרים מה שמצייר אותם באור חיובי, ללא כל כוונה לממש.
גם הסכסוך הנוכחי עם הפלשתינים היה גדוש ומלא בהבטחות אמריקניות שלא מומשו. כל ראש ממשלה בעשר השנים האחרונות יודע לספר על יותר מהבטחה אחת לשיפור המצב, לסיוע כלכלי, למלחמה בטרור, להפסקת ההגנה על ערפאת, ללחץ על הרשות, לנקיטת עמדה אוהדת, ועוד, כאשר המשותף לכול ההבטחות הללו הוא שהאמריקנים נסוגו מהם מבלי למצמץ. כפי שקולין פאוול לא מצמץ כאשר הודה שהמצגת שנתן בשידור חי לכל העולם, טרם המלחמה בעירק, הייתה שקרית (או בלשונו "התבססה על מידע שגוי").
המסקנה היא שהערובות האמריקניות לתוכנית ההינתקות הן משענת קנה רצוץ. אין לקבלה כפשוטה ואין לייחס לה חשיבות גדולה מדי. מי שבעד ההינתקות ובעד ממשלת אחדות עם העבודה (זו המשמעות הפוליטית), יצביע נא בעד. אך מי שסבור כי התוכנית בעייתית ומצפה לראות מה ייתנו האמריקנים, עשוי להימצא שוגה בשיקול דעתו.
במיוחד חשוב לשים לב לחוסר העקביות ולחוסר היושר במדיניות החוץ האמריקנית, שהפכה בעצמה לשיטה, לנוכח הסכנות הקיימות במהלך. מי שטוען כי היציאה תהיה חלקה ומאושרת, פתח לעתיד ורוד, משלה את עצמו. לא רק קרע בעם אנו יוצרים במו ידינו, אלא גם מאחדים את הפלשתינים וממליכים עליהם, כמנצחים הגדולים, את הטרוריסטים הגרועים מכולם.
זוהי הערכה ריאלית של כל גורמי הביטחון, לא חזון פוליטי הזוי. אלו דברי הפלשתינים עצמם. כדאי להקשיב להם, ולו רק כדי לדעת לשקול את הסיכון כפי שהוא, ולא כפי שהיינו רוצים שיהיה. לכן חייבת התמורה האמריקנית להיות יצוקה בפלדה, ואם יש סיבה לפקפק בה, ויש כאלה סיבות למכביר, יש להזהר שבעתיים.
שכן דווקא מי שאכפת לו, דווקא מי שסבור כי ארץ ישראל, למרות הפוסט ציונות ולמרות ההטפות ושטיפת המוח של השמאל החדש, היא ערך חשוב, עלול למצוא את עצמו מחליף קרקע של ממש, בהבטחת שווא, במילים מופרחות ומופרכות. האם כדאי לקחת את הסיכון? האם ההימור הזה רציונלי? ההיסטוריה של ארה"ב מוכיחה שלא. והשנה במיוחד הסיכון עולה על הסיכוי.
ובכל מקרה, לא אתנן של הקיסר אמור לשכנע בשיקולים לאומיים. זהו התירוץ הדחוק של מי שאין לו שיקולים לאומיים. אין דוגמא מפוארת לכך יותר מהסכם אוסלו, שהבטיח מזרח תיכון כלכלי חדש, אך הוכיח כי כסף לא קונה שלום וכי המזרח התיכון "מיושן" מדי ומתנהג לפי חוקים וקודים "עתיקים" מדי (ואולי גם ראויים יותר) של כבוד ולאומיות. הוא גם הוכיח, בהוכחה כואבת של דם ושכול, מה מחירם האמיתי של ויתורים ללא תמורה.
במיוחד נכונים הדברים כאשר מסתמן כי האמריקנים יעניקו חבילת סיוע כלכלית ולא מדינית. כלומר, נקבל כסף ולא הסכמה משמעותית לסיפוח מסיבי של שטחים ביהודה ושומרון. אנו מדינה ענייה באדמה, עשרים ושמונה אלף קמ"ר בסה"כ, כולל השטחים (שהם רבע משטחי המדינה). ממילא מדינת ישראל היא בעלת מבנה גיאו-פוליטי גרוע, על-פי רוב הקריטריונים. לעומת זאת, מבחינה כלכלית מצבנו לא רע בכלל.
כתוצאה מכך, אמור להיות די קשה לשכנע את הישראלי החושב למכור את אדמת ישראל עבור כסף. גם איש שמאל אמיתי, שורשי, אוהב ארצו, אמור לחוש קושי רב בתגמול כספי ולא מדיני, עבור מהלך מסוכן וחד צדדי כל כך. הציונות האמיתית תמיד רק קנתה אדמות ארץ ישראל בכסף, מערבים רודפי בצע ששמחו למכרם (ולעיתים לאחר מכן רצחו את הקונים והשתלטו על האדמה מחדש, רק כדי למכרה שוב).
כמה עצוב שהגיע היום בו סבור מישהו כי כדאי לציונים למכור את אדמות ארץ ישראל. כך אנו מעמידים את עצמנו בשורה אחת עם הפלחים והאפנדים הערבים שהיו כאן בתחילת המאה העשרים. אין ספק: התאקלמנו.
משום כך, גם מי שהחליט להיתמם ולסמוך על האמריקנים ההפכפכים בעיניים עצומות - אפילו בתקופה סוערת זו, חייב לדרוש, עבור המהלך החד צדדי הכואב, הקשה, וקורע העם ביותר שנעשה עד היום במדינת ישראל, תמורות מדיניות של ממש. כגודל המהלך צריך להיות גודל התמורה. ואין מה להתבייש אם התמורה לא מספיקה. אם הגענו למסקנה כי המהלך לא מועיל ומסוכן, פשוט לא נבצע אותו. זו זכותנו, ויכולים העומדים בשער, שהיו מתפנים מארץ ישראל כבר מזמן עבור חופן עדשים, להמשיך ולזעוק עד מחר. זו פוליטיקה, וזוהי משמעותה של דמוקרטיה.
יש להפנים כי מהלך מדיני שכזה, הכולל ויתור גדול על שטחי ארץ ישראל, צריך להיות מתוגמל בתמורה מדינית חד משמעית וברורה, לא ברמיזות ובדברים עמומים, לא כסף ולא סיוע, אלא קבלה חד משמעית של כל השטחים בעלי האוכלוסיה היהודית בשטחים, הכרזה ברורה וחד משמעית שלא תהיה שיבת פליטים, שערפאת כן פגיע, שהפלשתינים חייבים להקים שלטון חדש נקי משחיתות וטרור ועד אז ישראל פטורה מכל ההגבלות במלחמה בהם, שאין יותר תביעות טריטוריאליות מוכרות לפלשתינים, וכיוצ"ב.
קשה לראות את האמריקנים מסכימים לכך. התחזית הריאלית היא שנקבל הלוואות, אולי אפילו "בקשיש" קטן, כמה משפטים עמומים, כמה הכרזות "פרווה", כמה הבטחות אמורפיות, וזהו. במיטב הדיפלומטיה של מחלקת המדינה. ועם זה, כפי שנאמר, אנחנו אמורים ללכת לקלפי.
