תוניסיה - הרומנטיזציה של המהפכה

"מהפכת היסמין" בתוניסיה שהתרחשה לפני כעשרה ימים, עוררה ציפיות רבות בקרב רבים, ואף זכתה בחלק מעיתוני העולם לכינויים מליציים ורומנטיים כדוגמת "המהפכה העממית הראשונה בתולדות המזרח התיכון".

אך בעוד ענניה של המהפכה מתפזרים להם אט-אט, כך גם הציפיות שעוררה מתפוגגות להן. מנהיגיה ומרבית שריה של הממשלה הזמנית שהוקמה זה לא כבר משתייכים למפלגתו של הנשיא התוניסאי המודח זין אל-עאבדין בן עלי. נראה שמדובר פשוט באותה גברת בשינוי אדרת. גם חזרתם של דיסידנטים איסלאמיים גולים למדינה אינה מבשרת טובות.

למרות שכוחה של האופוזיציה האיסלאמית, שמובילה אותה תנועת אל-נהדה, אינו חזק כדוגמת כוחן של אחיותיה במצרים וירדן, עקב דיכויה על-ידי שלטונו החילוני של בן עלי- אין לזלזל בכוחה ובהשפעתה העולה בקרב הציבור התוניסאי המחפש פתרונות קסם לבעיותיה של המדינה.

תנועות האופוזיציה האיסלאמיות במזרח התיכון מוכיחות מזה שנים רבות יכולות הישרדות והשתקמות מפליאות, לכן אל לנו להפוך את תוניסיה לאי של חילוניות מזרח תיכונית, אופוזיציה איסלאמית חזקה חיה ונושמת גם שם.

גם כוחו של הצבא עלה עקב אי השתתפותו בדיכוי ההפגנות במדינה והוא זוכה לפופולריות רבה בקרב חלקים נרחבים של האוכלוסיה המקומית הנחרדת מחוסר הביטחון והאנרכיה שהתגברו בעקבות המהפכה.

כך חזרנו למשוואה הרגילה אותה מכיר המזרח התיכון היטב: האפשרות להקמת שלטון צבאי למול האפשרות להקמתו של שלטון איסלאמי. ניתן להניח שהרוחות בתוניסיה נושבות לאחד מכיוונים אלה. לכן, למרות הכינויים הרומנטיים שהודבקו לה, ראוי לזכור שזוהי אינה "המהפכה העממית הראשונה במזרח התיכון".

גם "המהפכה האיסלאמית" בשנת 1979 באירן החלה כמהפכה עממית נגד שלטונו של השאה והשתתפו בה חלקים נרחבים בציבור האירני. אך מי שהשתלט על הנהגתה לבסוף היו האייתולות ותומכיהם, לא מפני שהיו הכוח בעל התמיכה הרחבה ביותר, אלא דווקא הכוח המאורגן ביותר.

נראה שמדינות המערב נפגעו גם הן באופן קשה מן המהפיכה:
כזכור, צרפת סירבה לתת מקלט מדיני לנשיא התוניסאי הנמלט, שהיה בן בריתה לשעבר. בהסתכלות ראשונית, זה נראה כדבר טוב: מדינה דמוקרטית המסרבת לתת מקלט לשליט אבסולוטי שעשק והתעמר בעמו. אך בהסתכלות נוספת ורחבה יותר, צרפת ומדינות המערב בכללם חזרו על טעותם משנת 1979 כאשר סירבו לתת מקלט מדיני לשאה האירני. צרפת ומדינות המערב, בסירובם לקבל את בן עלי העבירו מסר לשליטים הערביים המשתפים פעולה איתם: "אנחנו לצידכם כל עוד אתם בשלטון, אך במידה ולשלטונכם תישקף סכנה אל תצפו לתמיכתנו". בהתנהלות זו של מקבלי ההחלטות הצרפתים, הרחיקו מדינות המערב מעליהם את מנהיגי מדינות ערב המתונות כדוגמת מצרים וירדן, שניתן להניח שינסו להתקרב לאופוזיציה בארצם הם, וזאת בצורה של וויתורים כואבים.

"מהפכת היסמין" בתוניסיה הוכיחה שוב עד כמה גדול הפופוליזם, ועד כמה גדולה אי ההבנה של המציאות המזרח תיכונית ברחבי העולם.

הניסיון בכלי התקשורת המערביים להדביק ל"מהפכת היסמין" כינויים רומנטיים כגון "מהפכת קטיפה", כדוגמת זו שהתרחשה בצ'כיה בשנת 1989, מצביעה על ליקוי חמור בקריאת המפה הפוליטית וההיסטורית של המזרח התיכון.

טעות זאת, החוזרת על עצמה מזה שנים רבות, נובעת מהשלכתם של מושגים מההיסטוריה האירופאית על המציאות המזרח תיכונית.
במידה ונמשיך לקרוא את המציאות המזרח התיכונית על-פי ההיסטוריה והמושגים המערביים, ולא על-פי ההיסטוריה המורכבת של האזור, סביר להניח שנמשיך לסבול מאותו ניתוח שגוי הנמצא בעוכרנו מזה שנים.