מהומות במצרים: משמעויות ראשוניות

הנשיא מובארק ניצב מול האתגר הגדול ביותר לשלטונו מאז החליף את הנשיא סאדאת, לפני כשלושים שנה. ב-28 בינואר, לאחר כמה ימי הפגנות אלימות ברחבי מצרים, הפעיל מובארק את הצבא כדי לדכא את ההתקוממות. בתוך כך הודיע מובארק בן ה-83, כי "לא ייתן לדבר לאיים על השלום, על החוק ועל עתיד המדינה". ב-29 בינואר מינה מובארק את ראש המודיעין המצרי, עומר סולימאן, לסגנו והטיל על אחמד שפיק (מפקד חיל האוויר המצרי לשעבר) להקים ממשלה חדשה במצרים, שאמורה לבצע רפורמות במטרה להרגיע את ההמון. בשלב זה המשבר בעיצומו ולא ניתן להצביע על תוצאותיו האפשריות.

הרקע לאירועים

מצרים מונה כיום 81 מיליון נפש, שיעור הגידול השנתי של האוכלוסיה נאמד ב-2%, והתוצר השנתי לנפש ב-6,200 דולר (במונחי כוח קניה). המחאה במצרים פרצה באופן ספונטני על-רקע מצבן כלכלי של השכבות החלשות, השחיתות השלטונית ועידוד ששאבו המונים במצרים מההפיכה בתוניסיה. בעוד מקורבי השלטון במצרים מנהלים אורח חיים ראוותני, נאנקות השכבות החלשות תחת נטל הקיום הבסיסי, ומעמד הביניים הולך ונשחק. האבטלה קרובה ל-10% ומחירי מוצרי המזון מאמירים. תרמה לכך העלייה התלולה במוצרי המזון בעולם, שגרמה לעליית מחירים גבוהה גם בשוק המקומי, חרף הסובסידיות הניתנות למוצרים הבסיסים. תופעה זו עומדת גם ביסוד גלי המחאה ברחבי העולם הערבי - בתוניסיה, בתימן ובאלג'יריה.

במצרים, כמו במדינות אלה, רמת החיים של השכבות החלשות נמוכה מאוד ונוגעת בצרכי הקיום הבסיסים; זאת כיוון שרמת ההכנסה הממוצעת במצרים נמוכה מאוד בהשוואה בינלאומית ומשום שאין בה מנגנוני סעד מתקדמים, כפי שיש במדינות מפותחות. בעקבות תהליך ההגירה מהכפר אל העיר, מתפרנסת רוב האוכלוסיה במצרים (יותר משני שלישים) מענפי השירותים, הסחר והתעשיה, ואינה נגישה למקורות המזון בשדה, כבעבר הרחוק.

מאפייני המשבר

המחאה היא בעלת אופי עממי ואינה יוזמה של האופוזיציה האיסלאמית (למרות שבהפגנות השתתפו גם גורמים איסלאמיים, כחלק מההמון). העדר ארגון מרכזי האחראי על האירועים מקשה עוד יותר על השלטון לזהות את הגורמים שנגדם עליו לפעול. למפגינים הצטרפו אומנם מנהיגים מהאופוזיציה, כגון מוחמד אל-בראדעי הרואה עצמו מועמד לנשיאות בבחירות שאמורות להתקיים השנה, אולם הם לא הנהיגו את המתקוממים. נכון לעכשיו, הצבא נערך אומנם באתרי מפתח בערים אולם אינו פועל לרסן את המפגינים, ולא ברור כיצד ינהג בהמשך. נראה כי בשלב זה מסתפקים הכוחות בהגנה על מבני השלטון ואינם פועלים באופן נמרץ בתחום הסדר הציבורי.

על קשייו של מובראק נוסף גם לחץ אמריקני. שרת החוץ, הילרי קלינטון, אמרה ב-26 בינואר: "אנחנו תומכים בזכויות האוניברסאליות של העם המצרי, ובהן הזכות להתבטא בחופשיות, הזכות להתאגד והזכות להתכנס. אנו מפצירים בשלטון המצרי לא למנוע מחאה שקטה או לחסום אמצעי תקשורת". דברים ברוח זו אמר גם הנשיא אובמה ב-28 בינואר, בתגובה לנאום מובארק. הסתייגות הממשל ממאמציו של המשטר המצרי להגן על עצמו מזכירה את התייחסות ממשל ג'ימי קרטר למשטרו של השאה באירן ערב ההפיכה האיסלאמית ב-1979, והיא עלולה להשפיע על מעמדה של ארצות הברית בקרב משטרים בעלי אופי דומה באזור.

במשבר הנוכחי, כמו גם בתוניסיה, בולט השימוש ברשתות החברתיות, כגון "טוויטר" ו"פייסבוק". הפעילים עושים שימוש ברשת לא רק לצורכי תעמולה ודיווח על אלימות המשטר אלא גם לצרכים אופרטיביים - כדי לגייס משתתפים, לארגן את ההפגנות ולנהל את האירועים. בעקבות זאת ניתק המשטר המצרי את אינטרנט ובאופן חלקי את התקשורת הסלולארית. אתגר נוסף של המשטר הוא ריבוי אמצעי התקשורת הבינלאומיים, המשדרים באופן ישיר מזירת האירועים. העין הבוחנת של האוכלוסיה המקומית ושל הקהילה הבינלאומית מקשה עליו לפעול בתקיפות נגד המתקוממים.

אירועים קודמים

מובראק מכיר היטב את הסיכונים הטמונים במצב כלכלי רעוע ליציבות הפנימית. במהומות המזון בינואר 1977 , במהלכן נהרגו כ-50 אנשים ונפצעו כ-600 אנשים, פעל מובראק לדיכוי המהומות כסגנו של סאדאת. הסיבה הישירה למהומות הייתה העלאות מחירים תלולות במוצרי היסוד, בעקבות ניסיון של הממשלה לקצץ בסובסידיות. לאחר שלושה ימים נסוג המשטר מניסיון זה. בפברואר 1986 התמודד מובארק עם אירוע מחאה נוסף על-רקע כלכלי, שהסתיים במעורבות הצבא. את המהומות החלו חיילים מיחידות הביטחון המרכזי בקהיר, ובמהרה הן התפשטו לאזורים אחרים במצרים.

הפורעים, שכילו זעמם ביעדים כלכליים - חנויות, בנקים וכו', נבלמו לבסוף על-ידי הצבא. בעיתונות המצרית נכתב, כי הגורם למהומות הוא המצב הכלכלי, שבא לידי ביטוי במיעוט של עשירים וברוב של עניים, וכי המהומות החלו על-ידי חיילים, שסובלים ממרירות עזה ואליהם הצטרפו אזרחים עניים. למרות הדמיון, נראה כי המשבר הנוכחי במצרים גדול כבר עתה מאותם אירועים, שעליהם הצליח המשטר להשתלט בעבר.

מה הלאה?

השאלה עד לאן יעמיקו המשבר ותוצאותיו, תלויה ביכולתם של המתקוממים או של כוחות האופוזיציה במדינה, לתרגם את המחאה לכוח פוליטי אל מול כוחו של הנשיא והמנגנונים העומדים לרשותו. לעמדת הגנרלים עשויה להיות משמעות רבה, כפי שראינו בהדחת הנשיא בן עלי בתוניסיה. לפי שעה לא ידוע על בקיעים בתמיכת הצבא במשטר אך כאמור לא ניכרת נכונות של הצבא להתעמת עם המפגינים, ושאלת נכונות הצבא לפעול למען המשך משטרו של מובארק היא בעלת משמעות מכרעת.

בשלב זה, המשבר בעיצומו וקשה לצפות את תוצאותיו. התוצאה הסופית לא תהיה קשורה בהכרח לסיבת ההתקוממות או לגורם שחולל אותה אלא למערכת הכוחות שתיווצר בעקבות ההתקוממות ולגורמים שיצליחו למנף אותה לתועלתם. במערכת הכוחות הזו עשויה האופוזיציה האיסלאמית להרחיב את השפעתה. עם זאת, גם אם יצליח המשטר להדוף את התקוממות, נראה כי פני מצרים לא יהיו עוד כבעבר, ושלטון מובארק צפוי להסתיים השנה בצורה זו או אחרת.

גם אם ימשיך מובארק בשלטונו, נראה כי ייאלץ לוותר על המאמץ להכתיר את בנו, ג'מאל מובארק, לנשיא בבחירות לנשיאות ב-2011. בכך יבוא לסיומו מהלך הנתפס בעיני רבים במצרים כניסיון להחזרת המלוכה בדלת האחורית, כמעשהו של חאפז אסד בסוריה, שמינה את בשאר בנו לנשיא.

במידה והמשבר יוחרף, עשויים בכירי המשטר הנוכחי לדחוק במובארק להקדים את פרישתו מהשלטון, ולמנות נשיא זמני עד לבחירות. כך עשוי המשטר להישאר על-כנו אך בהרכב אחר.

בתרחיש אחר, עלולה מצרים להיקלע לתקופה של אי-יציבות, שבה אף אחד מהצדדים המתעמתים כיום אינו מעוניין. בנסיבות מסוימות פיצול הכוחות הקיימים, עלול לעלות משטר איסלאמי קיצוני, וזאת בין היתר בשל היכולות הארגוניות הקיימות כיום בידי האחים המוסלמים במצרים.

ההדף של האירועים במצרים ובתוניסיה עשוי להמשיך במסעו למדינות אחרות במזרח התיכון, שרבות מהן סובלות מתסמונות דומות. החשש שהמהומות במצרים יתפשטו למדינות ערביות נוספות כבר גרם ב-28 בינואר לזינוק של 4.3 אחוזים במחירי הנפט.

ההקשר לישראל

לפי שעה המשבר במצרים אינו נקשר בישראל והיא אינה מוזכרת בהתנגשויות האחרונות. עם זאת, לישראל סיבות טובות לעקוב בדאגה אחר ההתפתחויות, נוכח עניין רב שיש לה בהמשך הסכם השלום והתלות הגוברת של ישראל בגז המצרי, ולאור השלכות האירוע על היציבות האזורית, שקשה כרגע להעלותן על הדעת (שינוי רדיקאלי במצרים עלול לחולל שינוי דרמטי במאזן הכוחות במזרח התיכון).

על כל פנים, מצרים חלשה, העוסקת בענייניה הפנימיים, היא בשורה רעה למחנה הפרגמאטי הדוגל בתהליך מדיני וכן היא מהווה גורם מעודד למחנה הרדיקאלי, הדוגל בהשמדת ישראל. גם אם יצליח המשטר לדכא את ההתקוממות, צפויה למצרים שנה של אתגרים פוליטיים קשים שעלולים לאיים על יציבותה. במשבר הנוכחי, אין לישראל כל יכולת או סיבה להתערב ומוטב לבכירים ישראלים לשמור על איפוק. עם זאת, האפשרות שמצרים תפנה לכיוונים שונים אינה תיאורטית ועל ישראל להביא בחשבון את משמעויותיהם של התרחישים האפשריים.