|
|
חינוך מגזרי [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
באחרונה ישבו סביב שולחנות משותפים 250 איש, "ערבים ויהודים גם יחד" לענות לשאלה, מהם חמשת האתגרים שיביאו לקידום החברה הערבית בישראל. הם מצאו שמדובר ב:
1.קידום הרשויות המקומיות "הערביות",בהשוואת תקציבים, העצמה ניהולית ושיפור השקיפות והאחריות.
2.העדפה מתקנת בתעסוקה תוך הקמת מרכזי תעסוקה ואזורי תעשיה ברשויות המקומיות ה"ערביות".
3.העצמת "המגזר הערבי" העסקי.
4.שיפור מערכת "החינוך הערבית" והשוואת הישגיה לאלה של מערכת "החינוך היהודית".
5. האתגר האחרון נסב על חזון משותף לשני הצדדים, חזון של דמוקרטיה, שותפות, תרבות ושפה משותפת וחינוך לשוויון של האחר.
אם נחבר בין האתגר הרביעי לחמישי נקבל את החזון הרפובליקני, שמימושו לוקה ביסודו בישראל. בישראל יש אומנם חברה אזרחית משמעותית, אבל בישראל אין ציבוריות רפובליקנית לכל אזרחיה, באשר ישראל עד היום אינה בגדר של רפובליקה, במובן המקובל במערב, בצרפת או בארה"ב.
לכן אין בישראל גם חינוך רפובליקני, אלא חינוך מגזרי כשאחד מהם הוא ממלכתי, אחר הוא ממלכתי דתי, ועצמאי לחרדים ואחר לערבים. לכן גם אין זה כלל פלא שלא יכולה להיווצר אזרחות מלאה במדינה כזו, מה גם שהלאום שהיא הייתה אמורה להכיר בו, הלאום הישראלי (כלאום טריטוריאלי), אינו מוכר על-ידי המדינה. לא רק זאת, אלא שהוא נתפס על-ידי הפרקליטות כ"חתירה תחת יסודות המדינה", ושופט בישראל מצא אותו חמור מניסיון קודם להכיר בלאום ישראלי, שהיה אקסלוסיבי יהודי.
מאחר שאין ישראל בגדר רפובליקה אלא מדינה מגזרית, בהכרח לא הייתה השוואת תקציבים בשלטון המקומי, בהכרח הייתה אפליה בתעסוקה ובניעות החברתית כלכלית, כך גם בתקצוב מערכת החינוך.
חזון משותף ניתן ליצור כשקיימת מדינת לאום טריטוריאלית, ולא כשהתפיסה הינה שכל האזרחים אינם לאום המדינה, והלאום אינו מאזרחי המדינה בהכרח.
מדינת לאום טריטוריאלית, שתהיה רפובליקנית במשטרה, וכמובן גם דמוקרטית ליברלית דורשת חוקה אולם דומה שכיום אין שום כוח פוליטי היכול לתמוך בחוקה שכזו. גם לא השמאל הנאור והמתקדם המבקר את הקיים.
