כאשר שמענו את המילה "פקודה" בהקשר לחוק הנהוג בישראל, מייד הבנו כי המדובר בחוק עתיק, חוק אשר ירשנו מ"אבותינו" הבריטיים, פרי ההילולים או הביאושים של המונרכיה האנגלית אשר שלטה בארץ, הפקודה היא פקודתו של מלך אנגליה ירום הודו (ובימים עברו, מנהיגה של האימפריה הבריטית חובקת העולם).
חלק מהפקודות שודרגו, ותוקנו על-ידי המחוקק הישראלי, חלקן שינו גם את האדרת והפכו לחוקים - פקודות מפורסמות אשר ודאי שמענו עליהן גם אם איננו בקיאים בתוכנן הן: פקודת העיריות, פקודת החברות (שהפכה מאוחר יותר לפקודת החברות החדשה ואח"כ לחוק החברות), פקודת מס ההכנסה, ופקודה מאד מעניינת - פקודת בזיון בית המשפט אשר את עיקר כוחה יונקת מדבר המלך במועצת ישראל מלפני 82 שנה, משנת 1922.
פקודת בזיון בית המשפט היא השיניים החדות של בתי המשפט, באמצעותה כופה בית המשפט את קיום צוויו.
נניח שפלוני עבר באדום, הוא נתפס על-ידי שוטר, עומד לדין, נדון לקנס, ומחויב לשלם והוא לא משלם, והוא עובר שוב ולא משלם ושוב ושוב והוא גם מכריז "כולכם תקפצו לי, אני אעבור מאה פעמים באדום, ולא אשלם גרוש למושחתים האלה" ואפילו מקיים הבטחתו נאמנה.
אם מוציא בית המשפט צו המחייב את פלוני לתת גט לאשתו - והוא מסרב, ולא רק זאת הוא עוד מכריז: "אני אתן לה גט? על גופתי המתה, תביאו מיליון דולר לא אתן לה גט", מה יהיה דינו?
אם החליט בית משפט שעלי להשיב לחברי סכום כסף, ותמו כל הליכי הערעור, והגיע מועד התשלום, ואינני משלם, והוא, הנודניק הזה, עקשן ובכל זאת רוצה ת'כסף שלו בחזרה, ואני אין לי נכסים רשומים ואי אפשר להפעיל ת'הוצאה לפועל, מה יעלה בגורלי?
כאשר החלטה שיפוטית לא מקוימת, נמצא בדרך כלל שני נפגעים עיקריים, הנפגע הראשון הוא הגורם שהצו נפסק לטובתו, הנפגע השני הוא בית המשפט עצמו. בית המשפט (והשלטון כולו) לא יכולים להרשות לעצמם שצווי בית משפט יופרו, לפחות לא באופן שיטתי ומתמשך, אך בית המשפט, גם אם נפגע, איננו יוזם הליכים בעצמו. כאן באה הפקודה ובאים סדרי הדין, ונותנים כוח בידי 2 הנפגעים (שהם כאמור הצד הנפגע ובית המשפט עצמו) לשתף פעולה ולעצור את המשך ההפרה.
בקשה על-פי פקודת בזיון בית המשפט היא הליך הנלווה לתיק בו מבוצעת לכאורה ההפרה, יוזם ההליך הוא הצד שייפגע מהמשך ההפרה.
בדיון על ביזיון בית המשפט לא יידונו הפרות עבר (ואם תוזכרנה הן תוזכרנה במשורה ורק על-מנת להוכיח דפוס התנהגות אשר יש לו השלכות לעתיד), הפרות העבר הן עניינו של חוק העונשין (סעיף 287 - הפרת הוראה חוקית), כאן יש בדרך כלל צורך להתחיל בתלונה במשטרה, ואם העניין מגיע בסופו של דבר להעמדה לדין, אזי אם מורשע הנאשם הוא צפוי לעונש קצוב (קנס כספי, מאסר, מאסר על תנאי), הנפסק בהליך, רף הראיות שם הוא גבוה, נדרשת הוכחת כוונה פלילית (יסוד נפשי) ממש כמו עבירת גניבה, הונאה וכו' (בהתאמה כמובן לאופי העבירה, ההיקף שלה וכו').
פקודת בזיון בית המשפט, היא הפקודה היחידה לדעתי (מלבד חוקים שונים לשעת חירום), אשר מתוקפה אפשר לשלול חירותו של אדם, לתקופה בלתי מוגבלת - מבלי שהתקיים דיון על-פי דיני הראיות (מבלי שהוכח כלל שנעברה עבירה - ומבלי שמישהו ניסה להוכיח דבר וחצי דבר "מעל ומעבר לכל ספק").
אם בית המשפט משתכנע כי פלוני עומד להמשיך ולהימנע (בעתיד) מלבצע את צו בית המשפט, או לפעול בניגוד לצו שיפוטי - ואם לא נמצא פתרון לעצור את ההפרה באמצעות הוצאה לפועל, בית המשפט יכול, על-פי הפקודה, לפסוק לו קנס יומי/שבועי/חודשי כל עוד לא יקויים הצו, ואם לא מתאפשרת סנקציה כלכלית בעלת ערך, או אם הסנקציה הכלכלית איננה עוזרת-בית המשפט מוסמך גם להשליכו לבית האסורים עד אשר ייכנע ויקיים את צו בית המשפט בבחינת "כופין עליו הר כגיגית עד אשר יאמר רוצה אני".
בית המשפט הורה לפני כמה זמן לשרון הצעיר להגיש מסמכים גם אם אינם בידיו, הפרקליטות סוברת כי גלעד מפר את צו בית המשפט, אך את הבקשה על-פי פקודת הביזיון היא הגישה, כי חושבים כנראה אנשי הפרקליטות שהבחור לא רק שמיזמז את הסיפור עד היום, אלא בכוונתו להמשיך ולמזמזו.
האם פקודת הביזיון היא דמוקרטית? ואיך היא מסתדרת עם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו? ומה עם חופש הקניין? והאם לא הגיע המועד לדון בה או לפחות בסעיפיה ה"דרקוניים"? לדעתי, הפקודה איננה דמוקרטית, היא ודאי סותרת את עקרונות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ועקרונות חופש הקניין - אך מנגד היא ודאי תקפה לפחות מכוח שימור הדינים שהיו בתוקף טרם חוקקו חוק היסוד, ועם זאת לצערי, על-אף כל המגבלות האלה - ולמיעוט דעתי, לא הגיע עדיין מועד ניתוק פתיל חייה, הברדק חוגג איתה אך ודאי יחגוג הרבה יותר בלעדיה (עם קשה עורף, קיבוץ גלויות מתמשך ובלתי אפשרי, טרם נוצרה שדרה חברתית ערכית איתנה הן בקרב הציבור והן ואולי בייחוד בקרב מוסדות השלטון ועוד ועוד סיבות).
עכשיו הציג שרון הצעיר את אחת משלוש חלופות האפשריות לאתגר שהעמידה בפניו הפרקליטות:
1) הבאת החומר לבית המשפט ומסירתו לפרקליטות במהלך הדיון (או בסמוך לפניו).
2) שכנוע של בית המשפט כי הוא עושה כל אשר לאל ידו על-מנת להשיג את החומר ומוסר מיידית כל פיסת מידע הנופלת בידיו (חלופה דוחקת קץ).
3) שכנוע של בית המשפט שגם אם יעמוד על הראש וינופף ברגליו לא יוכל להביא את החומר.
גלעד בחר באלטרנטיבה השלישית, ומחזקת החפות הנתונה לכל אדם, ודאי גם לבנו של ראש הממשלה, כנראה שאמת דיבר - ובהיבט המעשי, אלא אם יוכח אחרת - הוא הסיר מעצמו את האיומים מכוח אותה פקודה - בית המשפט לא יוכל להפעיל סנקציות על-מנת לגרום לגלעד לפעול, אפילו על-פי צווי בית משפט - אם פעולתו לא תישא פרי לעולם.
בית המשפט יחייבנו תמיד להחיות את החי או את החצי חי. לעולם לא יחייב אותנו בית המשפט להחיות את המת, ודאי שלא יקנוס אותנו או יאסור אותנו עד אשר שנעשה כן.
ועצה קטנה לגלעד: אנא, תרים טלפון לרב אריה דרעי, הוא בחור רציני וחכם, אשר עם ישראל חייב רבות לשיקול דעתו וחוכמתו, אך שכרון השלטון השתלט עליו, והסיטו ממחשבה צלולה, אריה דרעי בעצת פרקליט מאד רציני עסק במשך שנים במשחקי חתול ועכבר - ועל כל יום יום שהרוויח, הפסיד בסוף יומיים.
ת'קשר לדרעי גלעד, ת'קשר לדרעי (הוא גם חבר של אפל, אז אנא צמצם שיחתכם לניסיונו במצבך).
_____________________
הכותב הוא משפטפטן ידוע, שלא היה וכנראה גם לא יהיה משפטן, גם לא היה עורך דין, לא היה פרקליט מחוז, לא יהיה פרליט צבאי וגם לא רוצה להיות - ואשר בימי חלדו הבין כי ההגנה הטובה ביותר היא האמת, כי האמת אמנם איננה ערך מקודש אך היא מומלצת מאד מאד ובעדיפות ראשונה ראשונה ראשונה - הוא גם למד שעורכי דין הם יועצים משפטיים, י-ו-ע-צ-י-ם - והעובדה שיש בידם יפוי כוח, אינה מסירה גרם מהאחריות המוטלת על לקוחותיהם, כי הרי בסופו של יום הם משתכרים (בשין שמאלית) לא רע ולקוחותיהם הרבים לא תמיד בני חורין.
