נוטים לייחס, בכל ערוצי הפרשנות, את המהפכות החברתיות והפוליטיות המתרחשות בעולם הערבי כרגע, לכוחם של הפייסבוק והטוויטר. מכיוון שהעולם הערבי ומהפכותיו ואנחנו כצופים , עדיין נמצאים בראשיתו של תהליך שאת סופו מי ישורנו, נוכל לסכם את הסיבות רק בהמשך, רק כאשר תהיה פרספקטיבה לניתוח האירועים, סיבותיהם ותוצאותיהם.
אני חברה בפייסבוק, כלומר רשומה. "יש לי" מעל 800 "חברים", מביעה לעתים כמה תובנות שלי, מגיבה לעתים על כמה דעות של חברי ולא ממש חשה שחיי השתנו. זאת, בניגוד לכמה ממכרי חדורי ההתלהבות החשים שהם בעניינים, שהם מקושרים, שיש רובד חדש בימיהם ובלילותיהם. כרגיל כל אחד ותגובותיו האישיות... במקביל איני יכולה להתעלם מתופעת הפייסבוק, מהמשיכה ההמונית של מיליוני בני אדם שהרשת החברתית מעניקה להם תחושת ביטחון ועניין. מי לא ישמח כאשר יש לו חברים חדשים, כאשר הוא מרגיש שיש לו תמיכה, שיש קוראים את הערותיו בענייני היום וצופים בתמונות שהוא חולק עם כל חבריו, תמונות שצילם בחופשה, בבר-מצווה, ובכל אירוע שמתחשק לו לפרסם תמונות למתעניינים?
ברוח זו, מסתבר שמשתמשי פייסבוק וטוויטר, בארצות ערב השונות, שקשרו קשר עם חברים בארצם או מחוץ לארצם, קיבלו חיזוק לקראת מרד במשטרים הדיקטטוריים המדכאים את האזרח, את הנשים, משטרים שלא מעניקים לאזרח זכויות של קיום בכבוד, עבודה, חינוך וחזון לעתיד. האזרחים ששאבו תקווה מפייסבוק (לפי התיאוריה הגורסת כך) הגיעו בכל מובן לקצה גבול הסבל והכניעה ובתמיכת הגוף החברתי התומך, התפרצו אל הכיכרות, סיכנו את חייהם למען אידיאל חדש ישן של שינוי שלטון והפסקת השחיתות של שליטים ששואבים לכיסיהם ולכיסם של בני משפחתם מיליארדי דולרים מרכוש הציבור ומתעלמים מפת הלחם של האזרח הפשוט.
הייתי שמחה לו יכולנו לקפוץ קדימה בכמה שנים כדי להבין את כל מה שמתרחש עכשיו ולדעת מה צופן העתיד ובעיקר כאמור את הסיבות לפרצי אומץ הלב, הכוח לשנות, הצורך להקריב את החיים על-מנת לשנותם עבור המדינה, הלאום, האינדיבידואל וכו. מסקרן אותי כאמור מה חלקו של הפייסבוק בשינויים המבקשים להתרחש בעולם עכשיו. לעומת זאת, לא ראיתי שינויים חברתיים או פוליטיים שניתן ליחס לפייסבוק ולהשפעתו על החיים בישראל. רבים מפרסמים בפייסבוק כבמדיה פרסומית פרופר. אחרים מעבירים מחבר לחבר הצעות מקצועיות והצעות שיווקיות היכולות לשרת את המעוניינים משני הצדדים. כולם מבקשים ש"יעשו להם לייק", רבים מקדמים את ענייניהם מול החברים בפייסבוק, שהפך למנוע שיווק פעיל ודינמי.
מאידך, דעות פוליטיות ומאבקים חברתיים-פוליטיים לא כל כך מסתובבים בפייסבוק בישראל, לא מתקוממים בפייסבוק יותר מאשר בעיתונות הכתובה האינטרנטית והטלוויזיונית. הטרגדיה הישראלית מספר אחד, זו של גלעד שליט, שסופה כמעט ידוע מראש, מתקבלת בישראל בכלל ובפייסבוק בפרט כעובדה שאין יותר מה להתווכח עליה, אין מה ללחום למענה.
כולנו זנחנו את גלעד שליט, השארנו, בפייסבוק ולא בפייסבוק, את הוריו של גלעד לשבת כמעט לבד באוהל להמתין תוך שאריות תקווה מתפוררות. הפסקנו להגיב על אי תגובתו של
בנימין נתניהו השכן לאוהל משפחת שליט שאמור לראות את הורי החייל - שנחטף ולא עשינו כלום בשבילו - ומתעלם מהם כאילו היו אוויר וכאילו גלעד הוא לא משלנו ולא חייבים לו כלום. ראש ה
ממשלה ומעריציו המושבעים כבר קבעו שאי-אפשר להחזיר אסירים ורוצחים ערביים כדי להחזיר חייל שחייו הפכו לטרגדיה מגיל 20, בעודו משרת את מדינתו, האחראית לשלומו. רבים נצמדים בנוחיות ל"פחד" הגדול והנורא מפני שחרור מחבלים תמורת שליט, מחבלים שלפי דעת הימין ברור שיטבחו בתושבי ישראל, כאילו חסרים, מלבדם, טובחים ורוצחים חדשים לבקרים שינצלו את ההזדמנות הבאה.
שום עיקרון ישראלי מקודש לא עובד במקרה של שליט. הוא כבר נחשב כמת והיום, בזמן שמדינות ערב והטוענים למדינה פלשתינית, נמצאים במשבר ומאבקי שלטון, קל יותר לממשלה להתעלם מגלעד שליט, מרימים עיניהם לשמים וממלמלים "מה אפשר לעשות"?
ומה עם מיליון חברי הפייסבוק הישראלי, העסוקים באופן שוטף בענייניהם היומיומיים והפרטיים? איך קורה שזנחו את גלעד שליט ומשפחתו ולא מזכירים לראש הממשלה ולשרים כי חייל ישראלי קבור חיים (בינתיים) אי שם כמה קילומטרים מאשקלון, שם יסתיימו חייו ואז כולנו, חברי פייסבוק ומי שלא בפייסבוק יצקצקו מרחמים ומכאב לב אמיתי, אבל מרוחק... מה ערך לפייסבוק בישראל, אם לא משתמשם בו כלחץ על המשטר? למה כאן כל אחד דואג בעיקר רק לעצמו?
