בתשובה לבג"צ הצהירה המדינה שבכוונתה לפנות מאחזים היושבים על קרקעות פרטיות פלסטיניות. התקדמות מסוימת, אלא שבעיית הנגישות של פלסטינים לקרקעותיהם רחוקה מלהתמצות במאחזים. גם אם יארע נס והמדינה תעמוד הפעם בדיבורה ותפנה את עשרות המאחזים הללו, עדיין רבבות דונמים של קרקעות פרטיות ייוותרו בלתי נגישות עבור בעליהן.
לכך יש ארבעה גורמים עיקריים:
1. הריסת בתיו של מאחז אינה מבטיחה את יכולת הגישה של בעלי הקרקע לאדמותיהם. כך למשל במאחז עמונה (שבו הרסה הממשלה ב-2006 תשעה בתים שנבנו על קרקעות פרטיות), ובמאחז "גינות אריה" מדרום לעופרה (שפונה כשנתיים קודם לכן) - האזור מצוי גם היום בידי ה
מתנחלים, ואין סיכוי שבעלי הקרקע יוכלו לעשות שימוש באדמותיהם.
2. רוב הבנייה הישראלית על קרקעות פרטיות של פלסטינים אינה במאחזים אלא בהתנחלויות, שעם הזמן סיפחו שטחים מעבר לגבולות הנדיבים שהמנהל האזרחי הקצה להם. אלפי מבנים בהתנחלויות נבנו בניגוד לחוק על קרקעות פרטיות, והמדינה לא עושה דבר בעניין.
3. כדי להבין את הגורם השלישי צריך להקדים מילות רקע על מדיניות הקרקעות של ישראל בגדה. החל בראשית שנות ה-80, בעקבות פרשת "אלון מורה", המדינה הכריזה על קרקעות בגדה כ"אדמות מדינה". מאות אלפי דונמים שהמדינה החליטה (בצדק או לא) שהם לא מעובדים, הוכרזו כ"אדמות מדינה" והוקצו למתנחלים - לרוב גבעות טרשיות שלא עובדו על-ידי הפלסטינים. העמקים, שנותרו לרוב מעובדים, הוכרו על-ידי המדינה כקרקעות פרטיות. כך יצרה ישראל אנדרלמוסיה תכנונית שלא קיימת במקום אחר, כאשר שטחי השיפוט של רוב ההתנחלויות בנויים ממובלעות של "אדמות מדינה" המוקפות באדמות פרטיות, או ממובלעות של אדמות פרטיות הנמצאות בתוך ההתנחלויות, שגישת בעליהן אליהן נחסמה לחלוטין.
מרגע שהוחלט להקים או להרחיב התנחלות קיימת או מאחז, נכנסת "החטיבה להתיישבות" של ההסתדרות הציונית (המקבלת את תקציביה מהממשלה) לתמונה, לרוב בסיוע תנועת המתנחלים "אמנה", נפרצת דרך עפר, מוטמנות תשתיות בקרקע, ומספר קרוואנים מובא למקום. אך כיוון שצריך כביש גישה רחב - נכנסים למטע הזיתים או לשדה הפלחה שמתחת לגבעה, ומפלסים את הכביש תוך גדיעת העצים או על חשבון גידולי הפלחה. את צינור הביוב מורידים למטע הקרוב, והופכים עוד שטחים חקלאיים לבלתי שמישים.
וביטחון? מגדרים אזור סביב ההתנחלות - שטחים היכולים להשתרע על אלפי דונמים. דוברי הצבא מסבירים שהצבא לא מפקיע, חלילה, שטחים אלה, והם ממשיכים להשתייך לבעליהם הפלסטינים, אלא שמעתה והלאה הבעלים ייכנסו "בתיאום" בלבד - אולי פעם בשנה בתקופת המסיק, ליום-יומיים. לאחר שנים, הרבה למסוק לא יהיה, אז למה שהמתנחלים לא ישתמשו במטע? הרי זה שטח ש"הערבים נטשו". אז יובאו שולחנות קק"ל שישרתו תיירים ביום העצמאות, בפסח או בסוכות, ופינת פיקניק תיבנה ליד מעיין טבעי ש"הנוער שיפץ" עם כתובת הנצחה.
4. תהליך השתלטויות חקלאיות מתרחש באזורי גב ההר, סביב ההתנחלויות עם הגרעין הקשה של המתנחלים. רבבות דונמים שהמתנחלים - בסיוע המדינה - השתלטו עליהם. זהו אחד הגורמים המרכזיים היום במהלך ההתרחבות של המתנחלים - קל יותר, מהר יותר וזול יותר לנטוע כרם ענבים על שטח של כמה מאות דונמים, מאשר להקים עליו התנחלות חדשה.
העקרונות המובילים את מדיניות ההתנחלות היו ונותרו שניים: צריך לנשל את הפלסטינים מכמה שיותר אדמות, ולא משנה מה קורה בפועל, העיקר הוא הדימוי. לעזאזל החוק והצדק, העיקר שניראה כאילו ישראל היא מדינת חוק המכבדת זכויות אדם. ואם צריך לשם כך, אחת לכמה שנים, לזרוק עצם לבג"צ - שיהיה. יכולה לשנות את המציאות בשטח רק מהפכה באופן שבו הצבא תופס את מחויבותו להגן על הפלסטינים וזכויותיהם. ההודעה לבג"צ על פינוי המאחזים אינה מבשרת על מהפכה כזו, אלא על ניסיון נוסף להתחכם ולעשות את המינימום על-מנת לכסות על עכוזו של הצבא.
