אמונתו של אהרון הכהן

אֱמוּנָה וְסָפֶק

מָלְאוּ יְמֵי הַצִּפּיִָּה לַשְּׁכִינָה
וְהיא מִחוּץ לַמִּשְׁכָּן מַמְתִינָה
עַד הַגּיעַ עֵת וְהָאוֹת לִמְחִילָה
לְכַפֵּר עַל חֵטְא הָעֶגֶל תְּחִלָּה

לֹא דַּי בְּקָרְבָּן עוֹלָה אוֹ מִנְחָה
וְהַמִּתְפַּלֵּל וְשֶׁרֶץ בְּיָדוֹ נִדְחָה
כִּי דְּרוּשָׁה אֱמוּנָה זַכָּה וּבָרָה
לְהַעְנִיק לָאָדָם שֶׁחָטַא כַּפָּרָה

זוֹ פְּרָשַׁת שְׁמִינִי וְזֶה עִקָרָהּ
בְּיוֹם הַשְּמִינִי זֶה אֲשֶׁר קָרָה
אֱמוּנָה שֶׁל אַהֲרֹן שִׁכְּכָה חָרוֹן
סָפֶק שֶׁל בְּנֵי אַהֲרֹן גָּרַם אָסוֹן

חנוכת המשכן והשכינה

לחנוכת המשכן דרושה הייתה עבודת הכנה בשבעת ימי המילואים כפי שנזכרו בפרשה זו. אלה ימים שבהם לא שרתה השכינה על המשכן, כי הוא היה עדיין בבחינת מבנה מבדים ועצים, שניתן לפירוק והרכבה והעברה ממקום למקום, ככל חפץ או משא שנשאו בני ישראל איתם בצאתם ממצרים. חֲנֻכַּת המשכן אמורה להתחיל להיעשות במשכן כאשר ניתן לעשות את עבודת הקודש שנקבעה להיעשות בו ואך ורק בו. משעברו שבעת ימי ההכנה לחנוכת המשכן והיה מוכן למטרה לשמה הוקם, ויום השמיני כבר הגיע, ראה משה כי העם מתחיל לפקפק בצורך בו, ובצורך שהיה בהכנתו ובנייתו בעבודת נמלים של אמנים ובעלי מקצועות שונים - נגרים, מסגרים, נחשתנים וצורפי כסף וזהב, חייטים, אורגים, בורסקאים ואורגי בדים משובחים בשש וארגמן ובתולעת השני, ועוד כהנה וכהנה עבודות יצירה. המבחן היה בכך שהשכינה תרד משמיים ותרחף מעל למשכן, לא לשכון בו אלא לקדש את עבודת הכהנים. לכן אחרי שמשה נכנס עם אהרן למשכן לתמוך בו בעשיית עבודת המקדש, הקריבו תחילה את עגל החטאת, לסמל את הכפרה של הקב"ה על חטא עגל הזהב שאהרן עשה כאשר הוא לא עמד בלחץ העם. זו הייתה העולה שהקריבו, אשר צריכה להישרף כֻּלָּה, ואחר-כך הקריבו את השור וְאת הָאַיִל, אז הרים אהרן ידיו וְבֵרַךְ את העם (זו ברכת הכהנים הנהוגה עד עצם היום): וַיֵּרָא כבוד ה' אל כל העם [ט', כ"ג]. ואז באה גם ההוכחה לקבלת הקרבן ולכפרה כמצופה. הסימן לכך היה בתופעה הנפלאה שהתרחשה בקרבן העולה עם אהרן: ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים וַיַּרְא כל העם וַיָּרֹנּוּ ויפלו על פניהם [ט', כ"ד]. בכך גם חנך אהרן את המשכן והקדישו לעבודת האלהים לכל העם.

מעשה הבנים לא צלח כמעשה אביהם

בני אהרן, נדב ואביהוא, שנמשחו גם הם יחד עם אביהם לכהונה על-ידי משה, חזו בתופעה הנדירה וּגְדֻלַּת השם וכבודו אשר משה ואהרן אביהם היו שותפים לה. מיד ניגשו גם הם למלאכת הקודש לעשות כמעשה אביהם. אך כאן חל שיבוש במעשיהם. אף על-פי שראו כי האש יצאה מלפני ה' מן השמיים ואכלה על המזבח את העולה, הם ניגשו למלאכה, ולא נהגו מנהג אביהם. הם נטלו כל אחד את מחתתו ושמו עליהן אש משלהם - אש זרה להקריבה לפני ה'. גם אצלם נאמר: ותצא אש מלפני ה' אלא שאש זו הייתה שונה, היא לא יצאה לאכל את הקרבן שעל המזבח בלבד, אלא: וַתּאֹכַל אוֹתָם. וימותו לפני ה' [י', א'-ב']. באותה שעה דיבר משה אל אַהֲרֹן אחיו לנחמו ואמר לו: הוא אשר דבר ה' בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ ועל פני כל העם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן [י', ג']. לדברי משה הייתה משמעות חשובה מאוד לאחיו אהרן ולעם החוזה במחזה זה. רש"י מפנה אותנו לפסוק: ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש כבודי [שמות כ"ט]. אל תקרא בכבודי אלא בִּמְכֻבָּדַי כאילו היה כתוב בִּכְבוּדַי. אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית הזה בּמְיֻדָּעָיו של מָקוֹם [כלומר באהוביו של הקב"ה] והייתי סבור, או בי או בך. עכשיו רואה אני, שהם גדולים ממני וממך. וַיִּדֹּם אהרן. מלא גאווה מדברי משה על בניו. על שתיקתו של אהרן הוא נשכר שנתייחד הדבור אליו בפרשת שתויי יין, כאשר הקב"ה דיבר רק אל אהרן לאמר: יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד ולא תמותו חקת עולם לדרתיכם [י' - ח'-י']. מכאן שבשעת צרה או באבלות נקבעו על-ידי חז"ל כללים אלה: אחרי מות, קדושים אמור.

נשוב לפרשת שתויי היין שהדיבור עליה נתייחד לאהרן בלבד ולא נכרך שם משה עם אהרן, כפי שבדרך-כלל אנו קוראים בתורה. דברים אלה התפרשו כעשיית כבוד על-ידי הקב"ה לאהרן, אך הם גם מרמזים על אפשרויות שבגינן מתו בני אהרן בבואם להקטיר קטורת על המזבח. אם לא נאמר כן, מה מצא הכתוב לומר כעבור פסוקים אחדים דברים אלה: "יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד ולא תמתו" [י', ט']. על כך הובא מדרש אגדה שבספר ויקרא המספר: מלך הרג איש ביתו שהיה עומד על פתח חנויות ולא אמר הסבה להריגתו. מיד מינה אחר תחתיו מבני ביתו ואמר לו: "לא תכנס בפתח חנויות". מכאן אנו למדים כי הסיבה להריגת הראשון הייתה כניסתו לפתח חנויות לא לו (כדי לגנוב). גם כאן, אין אנו יודעים מפני מה מתו בני אהרן, למרות הדברים שבשבחם אמר משה לאהרן, בא הכתוב ואמר לאהרן לא להיכנס לאהל מועד שתוי יין, מרומז כי חטאם של בני אהרן היה שנכנסו לאהל מועד שתויים. כמו אותו בן-בית של המלך שאמר לו בהתמנותו היזהר לבל תיכנס לפתחי החנויות. אולם המדרש וחכמינו הביאו גם סיבות אחרות כגון: על שהורו הלכה בפני משה רבן. או כפי שרבי ישמעאל אומר: על כי נכנסו לאהל מועד להקריב קרבן כשהיו שתויים, וסברה אחרת אומרת, שנהרגו משנכנס בהם בלבם ספק אם אומנם תצא אש מלפני ה'.

קרבן הנשיאים מלמד: אין אדם מעל לחוק

מצאנו שאהרן ובניו הקריבו קרבן שנקרא קרבן הנשיאים, כדי לכפר על חטא אהרן בעשיית העגל. רש"י אמר בעניין זה: "אשרי העם שנשיאו חוטא, מודה ובא לכפר עליו". ואנו נוסיף: כי מודה ועוזב ירוחם. מעשי האדם הם כשמן ישן שצף מעל לפני המים ולא ניתן למזגו עם המים. לא במקרה בשבוע זה נגזר עונשו של נשיא שחטא אחרי שנגזר קודם לכן דינו לחובה. אלא שכאן הנשיא לא הודה ולא עשה דבר לכפר על חטאו, לא כאהרן ולא כבניו של אהרן. בתורה לא נמצא שיש איפה ואיפה כאשר שאול המלך הפר צו האלהים ולא המית את אגג מלך הפלשתים, נקרעה מעליו מלכותו. דוד, גדול מלכי ישראל, לא זכה להקים את בית המקדש בירושלים, וזו נִתְנָה לבנו שלמה, זאת בגלל שחשק וחטא באשת אוריה החתי. חשק בכבשת הרש כדברי נתן הנביא לדוד. אפילו משה לא זכה להיכנס ולהכניס את עם ישראל לארץ ישראל, כי הפר צו האלהים בהכותו על הסלע והוציא ממנו מים בַּהֲפֵרוֹ את צו האלהים. התורה לא נתנה יחס מיוחד למנהיגים, לאנשי שררה או לבעלי מעמד רם, יהיה מעמדו של האדם בחברה אשר יהיה, דין אחד לכולם. "איש בחטאו יומת".

התורה אף הגדילה עשות בקבעה את עונשו של המסית והמדיח לדבר עבירה, שהוא כבד מעונשו של עושה העבירה. בחוק הפלילי של ישראל, סרסור לדבר עבירה נדון כפושע לא רק על חטאו בלבד, אלא כי הוא מחטיא את האחרים, כגון בסמים מחטיא את הרבים ובדיני מוסר גורם לאישה לחטוא כדי שתחטיא את האחרים וכבר נאמר: החוטא במזיד וביודעין חטאו איננו מכופר על-ידי הבאת קרבן לה' או במתן תרומה נכבדה למקדש או לבית הכנסת. אולם ציבור שחטא על-ידי מחטיא, יכול היה לכפר על חטאו בזמן שבית המקדש היה קיים, בהקרבת קרבן שנקרא: "קרבן ציבור". כפי שעולה מן הדברים האלה, גם העם יכול לחטוא כשהעוצמה הפיזית מסנוורת את עיניו ואיננו רואה את הדרך הנכוחה.

דַעְתֶנוּ נְתוּנָה עַל פִּגְעֵי הַזְּמָן
אָכֵן נָכוֹן, יִשְׂרָאֵל לֹא אַלְמָן
מִסְתַּלֵּק לוֹ רוֹדָן אַחַר רוֹדָן
מִבְּלִי שֶׁנּוֹצִיא חַרְבֶנוּ מֵהַנָּדָן

זֶה היה גּוֹרָל הָאֲגָגִי הָמָן מְִזמָן
שֶׁהָיָה נָצִיב חָשׁוּב אָחַשְדֶּרְפָּן
פָּגַשׁ בַיְּהוּדִי מָרְדְכַי בְּשׁוּשׁן
שֶׁתָּלָהוּ עַל עֶץ שֶׁלְּמָרְגְכַי הוֹכָן

זֶה הִתְרָחֵשׁ בִּיֵמי קֶדֶם מִזְמָן
זֶה מִתְרָחֵשׁ שׁוּב מֵעִדָּן לְעִדָּן
וְהָמָן שֶׁל יָמֵינוּ לֶקַח לֹא לָמַד
כִִּי שׁוּב כֵּס אֲחַשְׁוֶרוֹש חָמַד
בַּכְך גְּזַר דִִּינוֹ חָרַץ לְהֵעָלֵם לָעַד.