מנהיגי מפלגת העבודה, פרשנים ובעיקר אזרחים רבים שואלים את עצמם מה קרה למפלגה שנחשבה פעם למפלגה האידיאולוגית הציונית החשובה ביותר במדינה. התשובה לשאלה זאת היא שהמפלגה שכחה מאיפה היא באה ומה היא אמורה לייצג, ושגם היום במקום לחזור למקורות החזקים שלה ולעקרונות שבנו אותה, אנחנו רואים שמנהיגיה מנסים להמציא אותה מחדש. החדשות הרעות הן שלא תהיה מפלגת עבודה חדשה בישראל, כי העקרונות הפילוסופיים וההיסטוריה שהובילה להקמתה לא השתנו.
החדשות הטובות, לעומת זאת, הן שהעקרונות הפילוסופיים והמוסריים האלה שהנחו את מפלגת העבודה אז, רלוונטיים מאוד גם כיום, ולכן מנהיגות ערכית שבאמת תיאבק בעיקשות על הערכים של המפלגה ולא תיכנע למגמות הפופוליסטיות שקיימות במפלגה, יכולה לשקם אותה. כיום עדיין לא קמה מנהיגות כזאת במפלגת העבודה והיא עדיין שבויה בידיהם של עסקנים פוליטיים, אבל אין לי ספק שמנהיגות כזאת תקום בעתיד, כי הצורך היום במפלגת עבודה חזקה הוא אפילו גדול יותר מבעבר.
אובדן המצפן
הבעיה המרכזית של מפלגת העבודה כיום היא ההתייחסות הריקנית שלה לעבר שלה, כאשר במקום לחפש ו"להעיר" את העבר האידיאולוגי המפואר הזה, בוחרת המפלגה להתעלם ממנו, ואינה מצליחה להביא אותו לקדמת הבמה. מפלגת העבודה הוקמה כדי להגשים את חלומה של הציונות האירופית, שכתנועה לאומית הושפעה מאוד מהפילוסופיה הפוליטית האירופית הקלאסית. במובן הזה, הציונות - בשונה מתנועות לאומיות אחרות - קמה לא רק כתנועה לאומית של העם היהודי, אלא גם כתנועת שמאל שהאמינה בעקרונות הצדק החברתי הסוציאל-דמוקרטי. מפלגת העבודה בתחילת דרכה אכן הלכה בדרך זו וניסתה לשלב את החלום הלאומי ביחד עם עקרונות של צדק חברתי, אבל בנקודה מסוימת המפלגה שכחה שהמטרה העליונה שלה היא להגשים את החזון הציוני, ולכן איבדה גם את המצפן האידיאולוגי שלה.
אובדן המצפן האידיאולוגי גורם לחוסר יציבות במפלגה, שנראית היום יותר כמו אונייה שנסחפת בים כשהיא מתהפכת מימין לשמאל, כשאף אחד לא מצליח לנווט אותה. מצד אחד - ישנם כוחות במפלגה שמושכים למגמות אנטי-ציוניות כמו השתתפות בהפגנות במזרח ירושלים שנוגדות את היסודות הלאומיים של המפלגה, שראו בהגנה על הבית הלאומי ערך עליון; ומצד שני - רואים משיכה לצד הקיצון הימני האחר, כשמפלגת העבודה בוחרת להיות חלק מקואליציות ימין קיצוניות, שתומכות בהמשך בנייה בהתנחלויות וביחס גזעני כלפי ערבים, בניגוד לעקרונות הצדק של החלום הציוני.
השילוב המיוחד והעדין הזה שהיה בעבר במפלגת העבודה, בין השאיפות הלאומיות הלגיטימיות של העם היהודי לבין עקרונות אוניברסליים של צדק, זה מה שחסר היום במפלגה, ובגלל שאיזון זה לא קיים, המפלגה הפכה להיות חסרת משמעות בציבוריות הישראלית. דרכה של המפלגה צריכה להיות מונחית על בסיס האיזון בין שני העקרונות האלה, וכל מעשה שמנוגד לעקרונות האלה אינו תואם את ערכיה של מפלגת העבודה וצריך להיפסל.
הנהגה נכונה של האונייה
היום, כשממפלגת העבודה נאבקת על חייה, וחשוב מכך - כשהחלום הציוני כולו נמצא במשבר זהות - חשוב שמפלגת העבודה תתווה את הדרך עבור עם ישראל, ותשקם את האיזון העדין שכל-כך חסר פה בין ערכי הצדק והמוסר לשמירה על המולדת היחידה שיש לעם היהודי. מפלגת העבודה, על כן, לא יכולה להרשות לעצמה לקדם רק אג'נדה חברתית או רק אג'נדה ביטחונית, כי השתיים קשורות אחת בשנייה מבלי שניתן לנתק ביניהן.
בלי גיבוש וקידום עקרונות של צדק חברתי שיכלול גם את זכויות הפלשתינים, ישראל לעולם לא תוכל לעשות שלום עם מדינות ערב, אך בלי שלום בישראל, לעולם לא יהיה צדק חברתי. הנאבקים היום על מנהיגות המפלגה חייבים לדעת, שרק מנהיגות שתשמור על שני העקרונות האלה של התנועה הציונית ושתדע לאזן ביניהם, היא מנהיגות שבאמת תוכל להחזיר למפלגת העבודה את המעמד שהיה לה בעבר. סטייה לכיוונים אנטי-ציוניים או התעלמות מהתפקיד המרכזי של המפלגה לדאוג לצדק חברתי, רק יטביעו את האונייה ואיתה גם את החלום הציוני של כולנו.
