בית המשפט הישראלי הופך בשנים האחרונות יותר ויותר לבובה אילמת, נטולת השפעה, המבטלת את מעמדו השיפוטי. דברים כדורבנות, שאותם השמיע, בסוף השבוע, לא אחר מנשיאו לשעבר של בית המשפט העליון, השופט בדימוס
מאיר שמגר, ושחייבים להדליק נורה אדומה אצל כל מי שחרד למערכת המשפט.
ביקורתו הנוקבת של השופט הנכבד מתייחסת לריבוי עסקות הטיעון בערכאות השיפוטיות - רעה חולה שפשתה בהן זה מכבר. היא מונעת מבתי המשפט להעיר, אפילו, הערה כלשהי, על אופייה ופרטיה של העסקה, ואף חוסמת מראש כל אפשרות להרהור או ערעור מצידם של היושבים על כס הדין.
עם יד על הלב צריך להודות שברוב הסוגיות החברתיות בארץ אומנם מעורב בית המשפט. אלא שהמגמה שונה בתכלית כל אימת שמדובר במשפט הפלילי. מרבית ההכרעות וגזרי הדין עוברים בו לידי התביעה. זו, יחד עם פרקליט הנאשם, דואגת לנסח עסקת-טיעון, ולו כדי להימלט ממשפט מייגע - לשביעות רצונם של שני הצדדים, שמהם נחסכים זמן, עבודה, כסף וסיכון של הפסד במשפט.
המציאות הישראלית בשטח מוכיחה כי עסקות שכאלה צוברות בשנים האחרונות תאוצה רבה מדי. הצרה היא שהן יוצרות חשש מהותי, שבו העדפה של עסקת-טיעון על פני משפט, עלולה לגרור, שלא בצדק, הרשעה של חפים מפשע. אלה, מסתבר, פשוט מעדיפים להימנע מהליכה למשפט, אם מתוך חשש להוכחת חפותם, ואם בשל העדר-ראיות. למען הסדר הטוב, כאן המקום להזכיר שכאשר מדובר בהאשמות חמורות, עלולה עסקת-טיעון להתגלות כהרסנית גם לצד השני.
נורמה פסולה כך או אחרת, יתרונם של הסדרי הטיעון נעוץ בכך שהם מבטיחים ענישה, ללא צורך במשפט מסורבל. נאשם, המודה באשמה, זוכה בהם, לרוב, ב"סוכריה" מבית המשפט, כשהוא מצליח להיחלץ בעונש קל מזה שהיה נגזר עליו ללא עסקה. יתר על כן: יש אפילו מקרים שבהם כוללת עסקת הטיעון תיקון לכתב האישום ושינוי סעיפיו לסעיפים חמורים הרבה פחות.
בצדק מסתייג השופט שמגר מההלכה המקובלת, שבה מחייבת האינסטנציה המשפטית העליונה את בתי המשפט לאשר כמעט כל עסקה הנדונה בהם. משמעות הדבר היא שבית המשפט פשוט מועל בתפקידו כמייצגו של האינטרס הציבורי. בצדק קובע כבוד השופט שכשם שהנאשם זכאי להגנה דיונית, אף שעבריינותו מוכחת - זכאי לה גם קורבן העבירה הפוטנציאלי מן השורה.
סוד גלוי הוא שבעטיין של עסקות הטיעון, נוצר מצב אומלל, שבו אין בית המשפט מהווה, בעצם, צד כלשהו בהסדר שבין הנאשם לתביעה. מחמת הלקונה הזאת, הוא מחויב, בעל-כורחו, לאשר אוטומטית את העסקה האומללה.
בסופו של דבר אסור לשכוח שעסקות הטיעון באו לעולם כחריג בלבד. בעיקר הן נועדו למקרים שבהם היה ספק בעיני התביעה באשמתו של הנאשם, או בכאלה שבהם ביקש הנאשם לקבל הקלה תמורת הודאתו. אלא שמכאן ועד להפיכת עסקות שכאלה לנורמה מקובלת - המרחק גדול. יש, על כן, לחזק ולאמץ את קריאתו של השופט שמגר למגר את עסקות הטיעון ולמנוע בכך מבית המשפט להפוך למוסד אימפוטנטי.
