נקמתו של ארגון החמאס, בדמות הפגזת אזור הדרום, סביר שהייתה מבלי שהצד השני ציפה לתגובה צבאית. המתקפה בתגובה הייתה חסרת תקדים, מאז
עופרת יצוקה, גם בעוצמתה, אך גם בתמיכה שנראית כבלתי מסויגת מהקשת הפוליטית, דבר שקיבל ביטוי בדבריה של יו"ר קדימה,
ציפי לבני באומרה היום שיש להשיב בכוח את ההרתעה שהושגה במבצע "עופרת יצוקה", והיא לא היחידה.
האומנם כך ישראל מתנהלת?
נדמה לעיתים, כי המצב, אם מתבוננים עליו מבחוץ, הוא לא פחות מאשר מלחמת התשה בין הצדדים. אלא שהסתכלות פנימה, ומניתוח הדברים, עולה תמונה קודרת יותר שמגלה את מעורבותו של "ציר הרשע" המנצח על התזמורת הים תיכונית המורכב מאירן, סוריה וגרורותיהן, בדמות החיזבאללה.
לאחרונה, אפשר להוסיף את מצרים, שיתכן ומרגישה את קיפוחה במצעד הרשע הים תיכוני, כאשר שר ההגנה המצרי פרסם בעמוד ה
פייסבוק שלו, איום להפיל מטוסים ישראלים, לאחר שהיו מספר נפילות בצד המצרי כתוצאה מהתקיפות. יש לציין כי הדברים נאמרו במרומז מבלי שצוינה ישראל במפורש, והרי הסכם השלום משנת 1979 עומד בעינו, בדיוק כפי שהסכמי אוסלו עומדים בעיניהם, והסכמי הפסקת אש משנים קודמות, האומנם השגנו הרתעה במבצע "עופרת יצוקה"?
אין ספק, שהתגובה הישראלית אילצה את ארגון החמאס המופתע, לצאת לתגובה כשההוראות מחבריו לאידיאולוגיה הרצחנית המגיעות מדמשק, ומטהרן - מעלות את הטמפרטורה לכמעט נקודת רתיחה. השאלה כעת היא לא מתי, אלא מי ימצמץ ראשון. אם הדברים יגיעו בסופו של דבר לנקודת רתיחה, עלולים המצרים לממש את איומם לפגוע במטוסי חיל האוויר בעת מעופם באזור רפיח, גבול מצרים, ובו בעת עשוי חיזבאללה להגיב במקביל לירי טילים משופרים (גראדים), לעבר גוש דן.
במחשבה שנייה, ייתכן כי החמאס ו/או חיזבאללה יגיבו כנקמה, בין אם על פעולות ההגנה והסיכול של צה"ל, ובין אם על פעולות קודמות שטרם ננקמו, כך שבכל מקרה אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בצורך להגיב, ובצורה שתכריע.
אולם, השאלה שצריכה להישאל היא כיצד ישראל, בהיבט המדיני תגיב, והאם יתאפשר לצה"ל סוף סוף לנצח ולהכריע את המערכה הנמשכת מזה שנים, דבר שמשיקולים מדיניים כנראה לא התאפשר במהלך עופרת יצוקה; האם שיקולים של הישרדות פוליטית יונחו בצד לטובת שיקולים ביטחונים ראויים לצד שיקולים של החזרת יכולת ההרתעה כנגד אוייבינו, את זה רק הזמן יספר לנו.
הפגזת אוטובוס הילדים באחרונה, אינה תגובה של פחד, מצד ארגון החמאס, כפי שאמר לי הערב בצאט בפייסבוק אחד העיתונאים עימם התכתבתי, אלא תגובה של אומץ מהול בתחושה של שליטה באזור, הנובעת מאימפוטנצייה מדינית - ישראלית, המאפשרת לירות ולהפגיז תושבים כמעט באין מפריע. פעולות הגנה אקטיביות, כמו "כיפת ברזל" המונעת אבידות בנפש וברכוש, ופעולות חיסול של המשגרים, לא יביאו לכשעצמם את השגת היעד - אלא רק להתקרבות נקודת הקצה, נקודת הרתיחה, שאו אז המצב יהיה סביר להניח לא רק קשה יותר אלא מסוכן יותר, גם לעורף.
ואם יש מי שעדיין בספק לגבי זה, כדאי שיתבונן ויחשוב על המצב שהוביל לכך שארגון טרור מנסה להכתיב למדינה שלמה, את סדר הדברים, עת הוא קובע הפסקת אש חד-צדדית, ומצפה לאי תגובה ישראלית. שהרי, נקמת דם ילד קטן, עוד לא ברא השטן ועל כן ובקיצור: תנו לצה"ל לנצח, כי הוא מסוגל.
