שוב נאנסים, שוב נהרגים

תראו במה הודו והורשעו אדיר ונאור סודמי: הריגה, מעשים מגונים בקטין מתחת לגיל 14, מעשה מגונה בקטינה מתחת לגיל 16 שלא בהסכמתה, כליאת שווא, מעשים מגונים בפני קטין, הדחה בחקירה, עוד מעשה מגונה בפני קטין ותקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות. זה מה שהם עשו ביחד. אדיר סודמי לבדו ביצע
מעשים מגונים בקטינות מתחת לגיל 14 והטרדה מינית לקטין מתחת לגיל 15. נאור סודמי ביצע גם מעשה מגונה בפני קטין ועוד מעשים מגונים בפני קטין.

כמעט כל הקטלוג האפשרי של עבירות מין, בטיבול כמה מן העבירות החמורות ביותר בחוק העונשין: הריגה, הדחה בחקירה, כליאת שווא, תקיפה חמורה. העונשים המירביים על העבירות הללו (ואיננו מביאים בחשבון את המקרים בהם ביצעו אותן יותר מפעם אחת) הם 66 שנות מאסר לאדיר סודמי ו-63 שנות מאסר לנאור סודמי. הם יוצאים עם שליש מזה.

נכון, אין לצפות לענישה מירבית. אבל גם אין לצפות לענישה שלמעשה אומרת: מה שעשו, היה רק שליש עבירה. הם רק שליש הרגו את ליאון קלנטרוב בן השבע. הם רק שליש ביצעו מעשים מגונים בילדים וילדות. הם רק שליש תקפו את אחד מקורבנותיהם. הם רק שליש הדיחו בחקירה. לפי ההיגיון הזה, אולי בכלל צריך לזכות אותם; הרי אי-אפשר להרוג מישהו רק בשליש, נכון?

"קשיים ראייתיים" - אלו מילות הקסם של התביעה, הטעם המטהר כל שרץ. אז אחת משתיים: או שהקשיים הללו היו מלכתחילה והמדינה התעלמה מהם - וזו פגיעה חמורה בזכויותיהם של נאשמים באשר הם; או שהם אינם מצדיקים נסיגה כעת מהאישום המקורי - ואז משקרים לציבור, לבית המשפט ולקורבנות. אין הסבר שלישי. במילים אחרות: או שהתביעה רשלנית או שהיא שקרנית.

ועוד משהו לגבי הקורבנות. חוק זכויות נפגעי עבירה קובע, כי "נפגע עבירת מין או אלימות שקיבל הודעה על האפשרות שהתביעה תגיע להסדר טיעון עם הנאשם, זכאי שתינתן לו הזדמנות להביע את עמדתו בעניין זה לפני התובע, לפני קבלת החלטה בעניין; אל אם כן קבע פרקליט המחוז או ראש יחידת התביעות במשטרה לפי העניין, כי יש בכך כדי לפגוע באופן ממשי בניהול ההליך".

בשל הסעיף הזה, חויבה המדינה להודיע למשפחת קלנטרוב על עסקת הטיעון המתגבשת. המשפחה התנגדה. המדינה שילמה את מס השפתיים המתחייב: "שקלנו בכובד ראש את עמדתם המובנת לגמרי לאור הטרגדיה הקשה שהם עברו, ליבנו איתם" - ונפנפה אותם. שמענו אתכם ואנחנו לא שמים על עמדתכם.

אני לא זוכר מקרה בו המדינה הודיעה לבית המשפט, כי היא נסוגה מעסקת טיעון בשל התנגדות הקורבן או משפחתו. אז בשביל מה בכלל צריך את החוק הזה? כדי לזרות עוד מלח על הפצעים הנוראים ממילא? כדי שהקורבנות ירגישו שהם נאנסים שוב, נהרגים שוב? כדי שיקבלו את התחושה שהצדק לא נעשה ובוודאי שאינו נראה?

אינני אומר שצריך לתת לקורבנות זכות וטו. ודאי שלא. אך יש מקום לתיקון משמעותי. במצב הנוכחי, המדינה - שהיא בעלת עניין מובהקת בעסקת הטיעון - אמורה גם להצהיר בפני בית המשפט על כך שמי שהכי נוגע בדבר (הקורבן) מתנגד לה. כבר ראינו מקרים שאפילו זה לא נעשה, והאמת - צריך להיות כמעט מלאך כדי לעמוד בדרישה הזאת.

במקום זאת, אם הקורבנות מתנגדים לעסקת הטיעון, צריך לאפשר להם להופיע במישרין בבית המשפט ולשטוח את עמדתם. המילה האחרונה שישמעו השופטים צריכה להיות של הקורבן, לא של האנס או הרוצח. והכי חשוב: לשחרר את ידיהם של השופטים, שנכבלו בהנחיית בית המשפט העליון לכבד כמעט כל עסקת טיעון. כי מה שיש לנו עכשיו, זה לא צדק ולא משפט.