בחורף 1983 הכריזה ממשלת הליכוד על הנחת אבן הפינה להתנחלות בית"ר עלית, בסמוך לבית-לחם, וששר השיכון
דוד לוי ינאם בטקס.
בחורף 1983 כיהן
עמיר פרץ, בן 31, כראש המועצה החדש - מטעם "המערך" - של עיירת הפיתוח שדרות.
בחורף 1983 מלאו חמש שנים ל"
שלום עכשיו", שנולדה מ"מכתב הקצינים" (348 מפקדים במילואים שקראו לראש-הממשלה בגין להיענות ליוזמת השלום של נשיא מצרים סאדאת ולהעדיף שלום על פני התנחלויות). כאחד מחתומי המכתב וממקימי התנועה, ייסדתי את "ועדת המבצעים" שלה וריכזתי אותה, ואחר-כך הקמתי גם את "ועדת השכונות" וריכזתי גם אותה.
בחורף 1983 תכננתי, בשני "כובעיי" אלו, הפגנה בטקס הנחת אבן הפינה של ההתנחלות החדשה.
פניתי לראש מועצת שדרות, עמיר פרץ, שלא הסתיר את דעותיו היוניות כבר אז (וכמוני, שירת בצנחנים...). אמרתי לו: "אם חברי 'שלום עכשיו' יניפו דגלי ישראל בטקס ויזעקו - נוכח פני השר לוי וכתבי העיתונות - 'כסף לשכונות ולא להתנחלויות' - זה יהיה טוב. אבל אם אתה וכמה מחבריך בשדרות תזעקו איתנו - זה יהיה מצוין!". עמיר נענה מיד. לטקס בהרי בית-לחם הגיעו מאות מחבריי מ"שלום עכשיו", ושני אוטובוסים מלאים בתושבי שדרות, בראשות עמיר פרץ! הפתיע אותנו בהשתתפותו גם יושב-ראש צעירי "העבודה",
אופיר פינס... בגשם שירד הנפנו את הדגלים, וקראנו את "זעקת הקרב" - והשר לוי ברח!
מאז נשארנו בקשר. עמיר "שידך" לנו פגישות עם ראשי עיירות פיתוח נוספים, ונאם בבמות "שלום עכשיו". בשדרות הוא פעל בחינוך ובפיתוח, טיפח את קבוצת "מגוון" - חברי "קיבוץ עירוני" שהשתקעו בשדרות, ושדרג את העיירה. כשנבחר לכנסת, הצטרף לחוגים היוניים ב"מערך" כ"חוג הכפר הירוק" ו"השמינייה". המשכתי לעקוב אחריו בהתפעלות.
כשמצנע החליט, ב-2001, להתמודד על ראשות "העבודה" - עזבתי את מרצ, התפקדתי למצנע, וכיהנתי חצי שנה (בהתנדבות) כמרכז המבצעים שלו. אחרי שהצלחנו "להמליך" אותו לראשות "העבודה", כיהנתי שלושה חודשים גם כ"מרכז המבצעים" של המפלגה בבחירות 2002 (אני זוכר את מצנע מסרב להיכנס לקואליציה בראשות שרון, לאחר שזה הגיב להצעת מצנע לפנות סמלית מרצועת עזה את ההתנחלות נצרים... "חבריו" פואד בן-אליעזר,
דליה איציק ואחרים, רמסו אותו בריצתם להיכנס לממשלת שרון...). נשארתי חבר "העבודה" גם כשמצנע פרש מראשותה, והעברתי את תמיכתי לעמיר פרץ. סלדתי מתגובות חברים, בעיקר חבריי הקיבוצניקים, נגד השפם של עמיר, נגד המבטא שלו, נגד מוצאו המרוקאי. ארגנתי חוגי בית לטובת עמיר, בהשתתפות מורי ורבי לובה אליאב (זכרונו לברכה). שמחתי שעמיר הצליח להחזיר למפלגה רבבות תושבי עיירות פיתוח בני עדות המזרח, דתיים ומסורתיים. כאשר בסיום הפריימריז של "העבודה", מול
שמעון פרס, הגיעה בשש בבוקר ההודעה שזכה - בניגוד לכל הסקרים - עמיר, רקדתי משמחה.
ההמשך ידוע: עמיר טעה, ובחר בממשלת אולמרט בתיק הביטחון. עמיר מודה בטעות. מלחמת לבנון השנייה חיזקה את הטעות, וכולנו זוכרים את המשקפת הסתומה. היום זוכרים גם ששר הביטחון האזרחי התעקש, בניגוד לצמרת הצבא, על פרויקט "כיפת ברזל"! עמיר התפוטר, ברק זכה בראשות "העבודה", ומשהלך והימין, וחבריי ואני, יוני "העבודה", נכשלנו מלבלום אותו - התייאשתי מ"העבודה" ופרשתי מחברותי במפלגה.
לו הייתי היום חבר "העבודה", הייתי מתגייס למען עמיר פרץ - בשל יתרונותיו ועמדותיו, ובשל חסרונות יריביו. כל תומך בהסדר מדיני לא יכול לתמוך בשלי יחימוביץ', שמחביאה במוצהר את דעותיה המדיניות. תומכיה הקיבוצניקים, אגב, עומדים לערוק ל"קדימה". כל תומך בפוליטיקה נקייה - לא יכול לתמוך בבוז'י הרצוג, ש"לכלך" על עמיר כ"אגרסיבי ומרוקאי", ונותר על כיסאו בממשלת נתניהו-ליברמן שנתיים ללא יוזמה מדינית - עד שנאלץ לפרוש. בין המועמדים הקיימים, עמיר פרץ הוא גם בעל הניסיון הרב ביותר, גם בעל העמדות הערכיות ביותר, וגם בעל היושרה הרבה ביותר, ולכן בעל הסיכויים לשקם את "העבודה". לראשות "העבודה" - עמיר פרץ!
