קול זעקה...

ביום 13 בדצמבר 1961, זעק שופט בית המשפט המחוזי בירושלים משה לנדוי זעקתה של אומה שלמה: "הוא אשם"; "אייכמן אשם". אתמול, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה הפיח כבוד השופט לנדוי את נשמתו. יהא זכרו ברוך.

היום, כ"ח בניסן תשע"א, כשישים שנים לאחר שחרור מחנה אושוויץ, עומד אני - מוחמד ותד, אזרח מדינת ישראל, בן לאומה הערבית ולדת המוסלמית - מעל במה זו, מרכין את ראשי וזועק את זעקת האילמים; זעקתם של אלה אשר היו איתנו ואינם עוד; זעקתם של מי שהיו בשר ודם אך נספו; זעקתם של מי שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה; זעקתם של מי שעפרם נשטף בנהרות פולין; זעקתם של מי שקולם נדם אך רוחם עודנה מרחפת מעל ראשנו, ופעימות ליבם נשמעות כהד באוזנינו. ביום הזה, במיוחד ביום הזה, אני של מעל שכמי את גלימת הלאום, את כובע הדת, ואת מסכת השם. היום, אני עומד בפניכם עטוף בגלימת אלוהים, חובש את כובע האמונה ונושא את שם האדם; שהרי בצלם אלוהים נברא האדם.

שנים חלפו מאז הניח הרודן הנאצי את ידו על כס העריצות; שנים חלפו מאז נגדעה יד אכזרית זו; שנים חלפו והפצע עודנו חי; שנים חלפו והזיכרון עודנו מר; שנים חלפו והכאב מעלינו מרחף; שנים חלפו וסבל הניצולים, קרוביהם, יקיריהם ורעיהם ממשיך לחלחל אל תאי האבל האישי, אל מעמקי העצב האנושי, ואל תוככי היגון העולמי.

ביום הזה, עומדים אנו, אזרחי מדינת ישראל, אחד ליד השני; כתף אל כתף ושכם אל שכם, אוחזים אחד בידו של האחר, כף אחת לופתת את אחותה ואצבעותינו שזורות עד תום. ביום הזה, עומדים אנו ומרכינים ראש לזכר קורבנות השואה; אלו שאינם עוד במחיצתנו אך רוחם, נפשם, אנחתם, קולם, אהבתם, כעסם וזעקתם עודם נושקים אל רוחנו. ביום הזה, עומדים אנו ומחבקים את אלה שיד הגורל הצילה אותם מאחיזת הזרוע הנאצית; חיים בלחש בקרבנו; עיניהם כואבות וליבם נוטף דמעות. ביום הזה, עומדים אנו ומחזקים את אשר זכר יקיריהם שובר את ליבם, יום אחר יום; שובה את רוחם, רגע אחר רגע; ומשפיל את עיניהם לעולמי עולמים. ביום הזה, עומדים אנו כאחד האדם, בלי הבדלי דת, גזע או מין.

עם תום מלחמת העולם הראשונה הוקמה רפובליקת ויימאר בגרמניה; אשר שאפה לעצב משטר דמוקרטי ליברלי חוקתי, המגן על זכויות אדם. מאז ועד היום, חוקת ויימאר נחשבה למפוארת ביותר ביחס לשאר חוקות העולם המערביות. היא נתנה ביטוי אמיתי למוסד הדמוקרטי במובנו הפורמאלי; היא שימשה במה לדמוקרטיה במובן של דעת הרוב. ככזו, חוקת ויימאר אף אימצה לעצמה את מוסד "משאל העם" כמנגנון מכונן. ברפובליקת ויימאר צמח המשטר הנאצי. שם, במשאל עם, צמח משטר המעודד שנאה וגזענות. שם, בשם הפחד מהדמוקרטיה, עלה המשטר הנאצי לשלטון. שם, בשם "הדמוקרטיה המתגוננת", צצו ניצני הרודנות הנאצית.

חולשתה של חוקת ויימאר בלטה עם עלייתו של המשטר הנאצי לשלטון ועם השימוש לרעה בכוח שהחוק והחוקה העניקו לדעת הרוב. חולשתה של חוקת ויימאר התבלטה כאשר עמדה היא חסרת-אונים עת עשק המשטר הנאצי את זכויות המיעוטים וכל מי שאינו נמנה עם הגזע הארי. חולשתה של חוקת ויימאר התגלתה עת כפתה הדמוקרטיה הפורמאלית של גרמניה את ידי השופטים, עת השליטה את "שלטון החוק", תהא מוסריותו מפוקפקת ככל שתהא - ולא את "שלטון המשפט"; שלטונו של החוק הטובה הצודק והמוסרי. חוקת ויימאר הייתה חלשה מאוד דווקא משום נחיתות הרשות השופטת לעומת הרשות המבצעת. השופטים הפכו לעבדיו של היטלר ולזרעו הארוכה. הרשות השופטת נושלה מעצמאותה. או-אז, "הדמוקרטיה המתגוננת" של היטלר הייתה לדיקטטורה רצחנית.

אותה דיקטטורה נתעבת של היטלר היא זו שהניעה את תעשיית המוות הזוועתית נגד פולנים, סובייטים, צוענים ויהודים. אירוע זה היה ונותר חד במינו, הן ביחס לאנושות ככלל והן ביחס ליהודים בפרט. כשטן, בשם השנאה, הגזענות וטוהרת הגזע שלח המשטר הנאצי את ידו וקטע את חייהם של מיליוני חפים מפשע. בשלב הזה לא נותר ספק עד כמה הכוח משחית; עד כמה השררה רצחנית; ועד כמה הרודנות קטלנית.

אירוע זה אינו בבחינת אירוע היסטורי. זהו אירוע מכונן המלווה את האנושות עד עצם היום הזה ואת העם היהודי; בכל שנה, חודש, שעה, דקה ושנייה. ההיסטוריה האנושית גדושה באירועים לא מוסריים, והשואה נמנית עם הרף העליון ביותר של אי-מוסריות זו. לא זו בלבד, אלא שהכחשת השואה כשלעצמה היא אי-המוסריות בהתגלמותה; היא נועדה לשם התרסה והקנטה, לשם זלזול ופגיעה, ולשם ביזוי והשפלה נגד מי שהיו ועודם קורבנות המפעל הנאצי. למכחישי השואה אני בז בכל רמ"ח אבריי. זו צריכה להיות דעתו של כל בן-תמותה עלי אדמה. אל לנו לבזות את השואה, אל לנו לסחור בה ואל לנו להשפיל את רוח קורבנותיה.

כאשר כבשו הגרמנים את תוניסיה - בה חיו כמאה אלף יהודים - היהודים חויבו לעבוד את הטלאי הצהוב, חלקם נשלחו למחנות עבודה בתוניסיה ואחרים נשלחו לצרפת ומשם למחנות הריכוז. ח'אלד עבד אל-והאב - ערבי, מוסלמי ואזרח תוניסי - הועסק על-ידי הגרמנים כמתורגמן ואיש קשר בין הנאצים והאוכלוסיה המקומית בעיר מהדיה. לאחר שנודע לו כי קצינים נאציים מתכוננים לעצור את אודט בוכריס היהודייה, הוא אץ אליה, והביאה, יחד עם 24 בני משפחתה, למחבוא אצלו בחווה, במשך ארבעה חודשים, עד סוף הכיבוש הנאצי בתוניסיה. לימים, ולאחר מותו, בשנת 2007 זכה אל והאב בתואר "חסיד אומות העולם". אילו אל-והאב היה חי בקרנו היום, הוא היה אומר לכל מכחישי השואה: Our scars remind us that our past is real.

אינני יודע אם השואה הייתה מתרחשת בכל מקרה, אפילו היו הטובים משמיעים את קולם; אך לבטח ממדיה היו זעירים יותר אם אלה היו זועקים נגד הרודנות הנאצית. שתיקת הכבשים היא אחד המרכיבים הבולטים בהנצחת כוחו הממית של השלטון הנאצי. חששם של הטובים שמא ייכונו "בוגדים", אילו השמיעו את קולם, חשש ארעי היה, אך זעקתם יכלה להיות זעקה נצחית. הם בחרו לשתוק, הם בחרו להיות "פטריוטים", הם לא מנעו את הנורא מכל; הם לא מנעו "רצח עם".

אמרה שגורה בפי רבים היא: "כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות". אך מוזות אין אנו. כבני אדם, דווקא כשהתותחים רועמים זעקתנו צריכה להדהד ברקיע. אל לנו להיות עוד כבש בעדר הכבשים השותקים; אל לנו לדהור כעיוורים במצעד האיוולת; אל לנו ליתן לחלילן מהמלין להוליכנו אל מותנו. אכן, השואה הינה אירוע חד במינו, ועם זאת אין לנו ערובה כי לא תתרחש שוב. היטיב לומר זאת נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק: בגרמניה של קאנט, הגל ובטהובן זה קרה. ואם שם זה התרחש, אך ברור הוא כי בכל מקום אחר זה עלול לשוב ולהתרחש.

מי ייתן וזוועה זו לא תישנה. אין זו אלא אמונתם של בני אדם, באשר הם בני אדם. כדברי המשורר ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן: האמונה, כים כשמש כירח, אחת בכל מקום, אינה יודעת גבולות ואין לה לאומים ומלחמות.