יום הזיכרון, 5 אחרי הצהריים

לא צריך להיות מתומכיו של משה קצב ו/או מחסידי הקונספירציות, כדי להרים גבה ואפילו שתיים לנוכח עיתוי פרסום ערעורו של קצב לבית המשפט העליון: ביום הזיכרון לחללי צה"ל, בשעה 5 אחרי הצהריים. דומה, שרק פרסום בערב יום הכיפורים באותה שעה יכול להשיג אפקט קטן יותר.

כותב שורות אלו ראה את הדוא"ל מלשכת דוברת הנהלת בתי המשפט, רק משום שהיה עסוק בכמה עבודות אחרונות שלפני יום העצמאות. נכון לכתיבת דברים אלו, News1 הוא כמעט היחיד שפירסם את הערעור. סביר מאוד להניח שבאמצעי תקשורת אחרים לא היה מי שיטפל בו בשעות כאלו, או שאפילו לא שמו לב אליו.

העובדה הזאת מצטרפת לכך שבשבוע שעבר פורסמו רק עדויות התביעה במשפטו של קצב - ימים אחדים לפני ההכרעה בבקשתו לדחות את ריצוי עונשו. הפעם הראשונה אולי הייתה מקרה; הפעם השנייה כבר מריחה כמו מגמתיות. דבר לא היה קורה אם הערעור שפרסומו נאסר תחילה היה מתפרסם כמה ימים קודם ליום העצמאות, או ביום רביעי לקראת הדיון בבקשה לעיכוב המאסר. צורת הפרסום הזאת יוצרת את התחושה, שמישהו לא ממש רצה שהתקשורת תקרא לעומק את הביקורת הקשה מאוד של הסניגורים כלפי בית המשפט המחוזי.

כאמור, הביקורת נוקבת מאוד. הביטויים בהם משתמשים אביגדור פלדמן, ציון אמיר ואבי לביא הם אולי הקיצוניים ביותר שראיתי. הם משווים את בית המשפט לזה של הכנסייה, מאשימים את השופטים בחד-צדדיות, אומרים שהם הושפעו מהתקשורת, רומזים שלא אמרו אמת כאשר טענו שלא הושפעו, ומאוד מתקרבים לטעון להטיית משפט.

שוב: גם מי שאינו תומך בקצב - ותחושתי האישית היא שמדובר באדם שרחוק מלהיות חף מכל פשע - חש שלא בנוח לנוכח החד-משמעיות של פסק הדין המרשיע. כתבתי כבר באותו יום, שדומה שהשופטים החליטו שכל מה שהמתלוננות אומרות הוא אמת, וכל מה שקצב אומר - הוא שקר. אני לא מאמין בגישת שחור-לבן; אפילו כאשר היחס ביניהם הוא 10-90, עדיין מדובר בגוון מסוים של אפור.

לסניגורים יש משימה הנראית בלתי אפשרית: לשכנע את בית המשפט העליון להתערב בפסק דין הבנוי כמעט כל-כולו על ממצאים עובדתיים ועל קביעת מהימנות. ערכאת ערעור אינה עושה זאת, אלא במקרים נדירים ביותר של עיוות הזועק לשמים. דומה, שאת הרושם הזה מנסים פרקליטיו של קצב ליצור, ומכאן גם הלשון הכמעט שלוחת רסן בה הם משתמשים.

המטרה המרכזית בערעור, כך נראה, היא לטעון שבית המשפט המחוזי טעה בצורה גסה מן הרגע הראשון, שהשופטים ננעלו על קונספציה והתאימו אליה את פרשנות הראיות. אם ישכנעו בכך את שופטי העליון - וזהו אם מאוד-מאוד גדול - יוכלו הסניגורים לטעון שפרשנות הראיות הייתה שגויה ושקביעת המהימנות אינה יכולה לעמוד. זוהי כמעט תקוותו היחידה של קצב.

אם קצב היה מודה שקיים עם א' יחסי מין בהסכמה, אפילו תוך ניצול מרות, ייתכן שכלל לא היה עומד לדין (התיישנות). גם אם כן, ההכרעה שהייתה ניצבת בפני בית המשפט הייתה הרבה יותר קשה, וכלל לא בטוח שהוא היה מורשע באונס. אבל קצב חזר כל העת על דבריו של נשיא אחר, מעבר לים: I did not have sex with that woman.

דומה שאפילו סניגוריו לא לגמרי מאמינים לטיעון הזה. כפי שעלה מפסק הדין במחוזי, ועולה ביתר שאת מן הערעור לעליון, הם ניסו לרמוז שאולי אכן היו יחסי מין בהסכמה. באופן אבסורדי משהו, יותר קל להם לטעון את זה בעליון מאשר במחוזי. בערכאה הקודמת התקשו לומר להגנתו של קצב את מה שלא אמר בעצמו; בערכאת הערעור, הבוחנת את ההיבטים המשפטיים, אפשר לומר שניתן לאמץ הגנה זו משום שהיא עולה מתוך הראיות האחרות.

קו הגנה נוסף הוא ספק סביר. לכאורה הוא נטען רק בחצי-פה ובשולי הערעור, אך ייתכן שתקיפת מהימנותה של א' ויתר ראיות התביעה, העוברת כחוט השני לאורך 300 העמודים, נועדה למעשה ליצור את הספק הזה. זיכוי מחמת הספק במחוזי היה מאוד לא מספק את קצב, ומוליך מיד לערעור של המדינה; זיכוי כזה כעת הוא ודאי הרע במיעוטו מבחינתו.

קצת יותר מפתיע לראות מה שאין בערעור: חזרה על טענת ההגנה מן הצדק. ניתן היה לצפות שהיא תעלה במלוא עוצמתה דווקא בעליון, משום שכאמור הוא המופקד על בחינת טיעונים משפטיים. קשה להאמין שהסניגורים נטשו קו זה, ולכן ייתכן שעוד נראה אותו בחלקו השני של הערעור.

שימו לב לאפשרות הלא-מופרכת הבאה. סניגוריו של קצב ביקשו לשמוע עד אליבי בשיחת וידאו מארה"ב. לטענתם, האיש יאשר שנפגש עם קצב בלשכתו במועד בו אנס את א' במלון שרתון פלאזה בירושלים. העד לא יכול או לא רצה להגיע ארצה מכל מיני סיבות, אבל בית המשפט המחוזי לא אישר את עדות הווידאו.

הייתה זו החלטת ביניים, עליה לא ניתן היה לערער עד כה. לכן, הערעור עליה מוגש במסגרת הערעור הכולל. בית המשפט העליון בהחלט יכול לקבוע, שהוא מקבל את הערעור הנקודתי הזה ומורה לבית המשפט המחוזי לשמוע את אותו עד בשיחת וידאו. זה אומר: לפתוח מחדש את התיק, לפחות בנוגע לאותו מעשה אונס.

אי-אפשר כמובן להצמיד אחוזים לאפשרות שהדבר יקרה, אך ודאי שהיא גבוהה מאפס. הטיעון בנקודה הזאת הוא משפטי טהור, וייתכן ששופטי העליון יקבלו אותו לגופו, או שירצו להבטיח שכל עדות רלוונטית תישמע. האם שופטי המחוזי יוכלו לדון מחדש בחלק זה של התיק בלא להיות מושפעים מהביקורת הקשה של הסניגורים עליהם? מה יקרה אם העדות תתקבל? מה זה יעשה לכלל האמינות של א'? בקיצור: זה יהיה סיפור חדש ומרתק.