פרפר קצוץ כנפיים

לבד מן הכשלים הפנימיים, תוצרת בית, עומדים בדרכנו כמה מכשולים טבעיים: הראשון קשור לשמה של ארץ ישראל בשפות האירופיות: פלשתינה. במנדט הבריטי ארץ ישראל נקראת "פלשתיין": בית לאומי לעם היהודי בפלשתיין, סוכנות יהודית לפלשתיין, וכשאמרו "פלשתיין" התכוונו אך ורק לארץ ישראל, הארץ שישבו בה בני ישראל הקדמונים. איש לא שייך עדיין את הארץ לעם אחר וגם הערבים המקומיים לא היו מודעים להיותם "פלשתינים". אפילו הנאצים קראו: "יהודים לפלשתינה!" הזיוף הגאוני נעשה אחר כך.

לך ספר להם שהקיסר אדריאנוס המציא את "פלשתינה" כדי למחוק את "יודיאה"; שמעולם לא היו מדינה או עם פלשתינים, והמרחב "מדן ועד באר שבע" לא שימש אף פעם בית לשום עם זולת העם היהודי; שהערבים המקומיים החלו לקרוא לעצמם "פלשתינים" רק מפני שהבריטים קראו לבית היהודי הלאומי "פלשתיין"; ושהם באו ממצרים, מסוריה, מחצי האי ערב, מעירק, מן המגרב. ורובם – להתפרנס מן היהודים. וגם נסה לצמצם כל זאת למשפט טלוויזיוני קליט אחד!

האויב הערבי אינו מהסס לשלול מהיהודים את עצם היותם עם הזכאי לארץ משלו, אך ההסברה הישראלית לא תעז להשיב את התשובה המתבקשת: הפוסל במומו פוסל, ועוד שנים רבות תחלופנה בטרם יתברר אם היו או לא היו יותר מאשר דחליל להפחיד את היהודים. במלחמת הקיום על צדקת דרכה, ישראל היא פאסיבית. הללו מפיצים בעזות-מצח את שקר הדה-לגיטימציה שלנו, ואנו כובשים בקרבנו ואיננו מעִזים לבטא את האמת העירומה בדבר אפסות הלגיטימיות הפלשתינית.

אין טעם לשאול את כל השאלות האלה, כל עוד היהודים בעצמם לא גמרו בדעתם שמדינת ישראל וארץ ישראל (המערבית לפחות) חד הם. על כן, דומה השאלה "מדוע ישראל אינה מצליחה להסביר את עמדותיה ולמצוא להן תמיכה, והאם ניתן לשנות מצב זה?" - למי שיקצץ לפרפר כנף אחת, וגם את השנייה, ואחר כך ישאל מדוע איננו עף ומה עושים כדי שישוב ויעוף.

התשובה היא, כמובן, שהפרפר הזה כבר לא יעוף. אלא אם כן יצליחו להשתיל לו כנפיים חדשות (אם עוד יהיה בחיים) וישברו את האצבעות למי שתלש לו את כנפיו הטבעיות.

הערבים הצליחו ליצור יש מאין "עם פלשתיני" בעל "זכות היסטורית בת אלפי שנים", מכוח היותו כביכול יורשם של הפלשתים, היבוסים וכל יתר עממי כנען, כולל העברים והיהודים הקדמונים. הפלשתינים הם בו-זמנית צאצאי גוליית הפלשתי וגם בניו של דוד בן ישי, ועל-פי ההיגיון הזה "גילה" ערפאת שישו הנוצרי היה "השהיד הפלשתיני הראשון". ואם אכן יורשיהם של היהודים ההיסטוריים הם הפלשתינים, ממילא ארץ ישראל שייכת להם. ואשר לאלה הקוראים לעצמם היום "יהודים", הללו הם בני הדת היהודית בלבד, וכמו הקתולים, הפרוטסטנטים והמוסלמים הם שייכים לאומות שונות. על כן, בצדק נדרשים בני הדת הזאת שהיגרו לפלשתין לשוב איש-איש לארץ מוצאו.

כך, במהלך הסברתי גאוני, נשללה הלגיטימציה מן היהודים בארץ ישראל.

מכאן, לצד היהודי. בעוד הזיוף ההיסטורי הערבי המגושם מכה שורשים בעולם, לא נעשה כל מאמץ נגדי להפריך את ההמצאה הפנטסטית הזו. גרוע מזה: היהודים מצידם חדלו מלהעלות את טענת הזכות שלהם, ונטשו והפקירו את התביעה הטובה ביותר שעמדה אי פעם לעם כלשהו: עבר של אלפי שנות זהות היסטורית-תרבותית-דתית, והווה של דם, יזע, דמעות והשקעות-ענק שהפכו שממה לגן פורח.

לדעת משפטנים בינלאומיים מן המעלה הראשונה (פרופ' יוליוס סטון, יוג'ין רוסטוב, סטיבן שוובל ואחרים), הוראות המנדט הבריטי שהעניק חבר הלאומים לעם היהודי ב-1922 עומדות בתוקפן, כל עוד מדינת ישראל לא תכיר בריבונות זרה על ירושלים ויש"ע (ובכך תתאבד – מדינית, משפטית, רוחנית והיסטורית). אבל המנדט אינו נלמד אצלנו, אינו מוכר בשיח הציבורי והפוליטי שלנו ולא כל שכן שאינו מובא בפני דעת הקהל בעולם.

את התוצאות הממאירות של ההזנחה מבטא היטב הפרשן היהודי-אמריקני החשוב צ'רלס קראוטהמר (בראיון טלפוני עם מרדכי טברסקי, 12.4.11): "הדיפלומטיה הישראלית, לרוע המזל, הפקירה את הלגיטימיות של תביעת הזכות שלה על הגדה המערבית. עכשיו אתם מוכרחים להתמודד עם המציאות, עכשיו אתם חיים בעולם חדש ועליכם לקבל זאת... מרגע שישראל קיבלה על עצמה את הנרטיב הפלשתיני באוסלו... היא הכירה בלגיטימיות של המהפכה הפלשתינית... (ו)הכתימה את הנרטיב שלה עצמה מ-1948-9... ברגע שישראל שברה את הטאבו, היא פתחה את הסכרים, נתנה לגיטימיות למדינה הפלשתינית... גם חלוקת ירושלים נבעה מישראל, בקמפ דיוויד 2000. ראש ממשלה ישראלי הציע לחלק את ירושלים, והוא שבר את הטאבו... יתר העולם קיבל זאת".

הערת השלמה: "הנרטיב הפלשתיני" אינו מחלק בין "הגדה המערבית" ל"קו הירוק". בין הירדן לים קיים רצף אחד, ולכן כל מאבק נגדו ייתכן רק על קו הירדן. וכפי שמבחינה צבאית ניתן להגן על גוש דן רק מבקעת הירדן ומרכסי השומרון, כך במערכה על האמונות והדעות התכחשות ההסברה הישראלית לזכות היהודית על יש"ע ועל ירושלים ההיסטורית שומטת את הקרקע גם מתחת למדינת-החלוקה. הדה-לגיטימציה אינה מכירה קו ירוק.

ישראל, שאיבדה את אמונתה בצדקת דרכה, איבדה עִמה גם את הדרך. ניצחנו במלחמות הכוחניות עם הערבים אך הובסנו במערכה האידיאולוגית על צידוקה הפנימי של הציונות. את התבוסה הזאת הנחיל לנו מיעוט לא גדול מקרבנו השולט על צומתי התקשורת, הכלכלה, האקדמיה, המשפט, השירות הציבורי והאמנות, ועל צמרות הצבא, המשטרה והשב"כ. חלקם נתפסו ל"מינות" ובלִבם הם כבר כופרים בצדקת הדרך. מושגים כמו "תקומה", "שחרור" ו"עצמאות" מתקשרים בתודעתם עם "המאבק הפלשתיני". אחרים נעשו אדישים, ספקנים ונהנתנים, וממילא חסרים את האנרגיה והחום לשכנע את זולתם שהם משרתים אידיאל גדול, ובעיקר – צודק.

לכן, כל עוד תמשיך "להסביר" את מדינת היהודים הנבחרת הנוכחית, היא תיכשל. רפורמה גרידא לא תועיל עוד. שום דבר פחות ממהפכה לא יעזור: מהפכה ציונית, "כיכר שחרור" כחולה-לבנה.

שתיקת הכבשים של ישראל חוצה גם את הירדן מזרחה, והתוצאות חמורות לא פחות. חוש הצדק של קהל היעד שלנו עשוי להקשות: ניחא שהפלשתינים לא היו עם, אבל הואיל והיום הם מגדירים את עצמם כך, למה לשלול מהם בית לאומי משלהם? על כך יש לישראל תשובה מצוינת: כבר יש. כבר היום הם שולטים בעבר הירדן על שלושה רבעים משטח פלשתין, היא ארץ ישראל. אלא, שוב בהברקה גאונית, הם בחרו לקרוא לארצם בשם אחר : "ירדן" !

אילולא היה פיה הרשמי של המדינה בלום, היא הייתה אומרת שעל-פי המנדט הבריטי המקורי, ובספרי ההיסטוריה, "הממלכה ההאשמית הירדנית" היא ארץ ישראל המזרחית, ואף היא הוענקה לעם היהודי.

היא הייתה מספרת שב-16.9.22 חולקה ארץ ישראל חלוקה ראשונה, כשבריטניה השיגה את הסכמת חבר הלאומים להוציא את עבר-הירדן (3/4 משטח המנדט!) מן הבית הלאומי היהודי ולאסור בשטח זה עלייה, התיישבות ורכישת קרקעות על-ידי יהודים, כדי לשמר אותו לטובת מי שזה עתה גילו שהם "עם פלשתיני".

והייתה מעירה, שבכוונת מכוון קראו לישות החדשה "ירדן" ולא "פלשתין", למרות ש-70% מתושביה "פלשתינים", והיא, "הגדה המזרחית", אינה פחות "פלשתין" מן "הגדה המערבית". וכל זאת, כדי שיהיה אפשר להמשיך ולהציג את "העם הפלשתיני" כחסר בית, שהרי בפלשתין המזרחית נולד בינתיים עם חדש – "העם הירדני"!

והייתה צוחקת, שהציונות ילדה ילד אחד מנישואין חוקיים - ישראל, ושניים מחוץ לנישואין, "פלשתין" ו"ירדן". אם אכן עמים הם, ולא פיקציות של לוחמה פסיכולוגית.

והייתה טוענת, שמכל מקום הפלשתינים אינם יכולים לתבוע לעצמם שתי מדינות, אחת "ירדן" ואחת - "פלשתין"!

לו העזה ממשלה בישראל לומר את האמת, שמדובר בחלוקה שנייה של הארץ וכל צדק שמגיע לפלשתינים כבר נעשה עִמם בחלוקה הראשונה – קרוב לוודאי שירדן הייתה מבטלת את הסכם השלום, הבנוי על ההנחה שאנחנו נשתיק את האמת הזאת.

וגם כאן, העדר ההדדיות וחוסר הסימטריה הם לרועץ לנו: לממלכת ירדן מותר לזעוק 'למה לפלשתינים אין מולדת' ולתבוע להקים להם מדינה במערב הירדן. לנו, לעומת זאת, אסור לשאול היכן זכויות ההגדרה העצמית של 70% מתושבי ירדן הרואים את עצמם כפלשתינים. שהרי אם המדינה הירדנית היא הביטוי הלגיטימי של הגדרתם העצמית, אזי כבר יש להם מדינה, ואם המשטר הירדני אינו מספק להם את הגדרתם העצמית, מדוע לא יילחמו עליה שם? הלא במערב הירדן, כולל בישראל, הערבים הם עדיין מיעוט!

ומדוע לירדנים מותר להכריז "ארץ ישראל היא פלשתין" ולמדינת ישראל אסור להשיב – "ירדן היא פלשתין"?!