על הערבים להביע חרטה ביום הנכבה

יום הנכבה, תאריך יסוד מדינת ישראל, צריך להיות יום חרטה של הערבים על מעשיהם, יום של חשבון נפש לאן הובילה אותם דרך הרצח והשנאה. כאשר הם מתפרעים ביום הזה, הם מזכירים לנו את מעשיהם ומונעים כל סיכוי לפיוס. בששים שנות מלחמה נגד ישראל שבו הערבים לאחור בזמן שכל העולם התקדם. העולם עסוק בפתוח הרפואה והמדע והם עסוקים במעשי רצח בינם לבין עצמם וכנגד העולם. עמים עניים כמו בסין ובהודו הפכו למעצמות תעשיוות ולחלוצי הטכנולוגיה, ורק העמים הערבים שקועים בחולי ובעוני, בבורות ובעבדות.

לפני הקמת מדינת ישראל הודיעו מנהיגי הערבים בנאומיהם על כונתם להשמיד את היהודים בארץ ישראל. לנאומים אלה קדמו עשרות שנים של התפרצויות מעשי טבח ביהודים בארץ ישראל. ראשי הועד הערבי העליון - הנהגת הערבים של ארץ ישראל - עודדו את צאן מרעיתם לעזוב את בתיהם כדי שלא לעמוד בדרכם של הצבאות הערבים הפולשים. הערבים הבורחים האמינו כי יוכלו לחזר כעבר שבוע שבועים ולתפוס את בתי היהודים. כאשר הפסידו מדינות ערב במלחמה נגד ישראל לא עזרו לאחיהם שהפכו לפליטים בגלל המלחמה שלהם. במקום לעזור להם לחיות חיים טבעיים במרחבים העצומים והריקים של מדינות ערב הגבילו אותם למחנות ומנעו זכויות אזרח מהם ומבניהם ומנכדיהם שנולדו וגדלו על אדמות ארצות ערב.

באותו הזמן נקמו מדינות ערב באזרחיהם הנאמנים, בקהלות ישראל בארצם. נזכיר כאן מה קרה במדינה ערבית אחת, עירק, ונזכור כי מעשים דומים ארעו ביתר ארצות ערב. במשך אלף שנים לא היה שלטון ערבי במזרח התיכון, ובאזור שלטו סלגוקים ועותמנים, ממלוכים ופרסים עד שבאו האנגלים והקימו מדינות ערביות חדשות. לעירק העניקו הבריטים חוקה המבטיחה זכויות לכל העדות והפכו את שטח המנדט בעירק לממלכה האשמית עצמאית. רדיפת היהודים החלה סמוך לכנון הממלכה הערבית ופוגרום ביהודי בגדד נעשה כבר בשנת 1941.

בעקבות תבוסת הצבא העירקי במלחמה נגד ישראל ב-1948 החליטו שלטונות עירק להתנקם באזרחיהם היהודים. בנגוד לחוקה הכתובה החלו השלטונות בפעולות רדיפה גזעיות. פוטרו עובדי מדינה יהודים, החל מפקידים בכירים ועד למורים ולעובדי רכבת. מן היהודים נמנעו דרכונים, ובאותו זמן הם נרדפו בתוך עירק. יהודים הושלכו לכלא בעקבות מעצרים שרירותיים לרוב, ומשפטים מבוימים על האשמות חסרות יסוד. כעבור זמן החליטו השלטונות לאפשר ליהודים לקבל דרכונים בתנאים מחפירים - שוב בנגוד לחוקה שמנעה הפליה מטעמי דת (למעשה הייתה הפליה זאת קימת תמיד בגלל המעמד המועדף של הדת המוסלמית במדינה) במעשי הממשלה. כדי לקבל דרכון נדרשו היהודים לותר על אזרחותם.

אחרי שנרשמו היהודים לקבל דרכונים במחיר ותור על האזרחות, התכנס הפרלמנט העירקי בישיבת חרום ביום שבת, כדי למנע מחברי הפרלמני היהודים להשתתתף וחוקק שורה של חוקים גזעיים. הוחלט על הקפאת הרכוש של היהודים, הן אדמות ובתי עסק והן הבתים שגרו בהם היהודים וחפציהם האישים הוקפאו. יהודים לא יכלו עוד למכור את בתיהם ויהודי שנתפס במכירת מטלטלין היה נשלח למאסר.

יהודים שהשאירו את כספם בתוך בית העסק לא יכלו להכנס שם ונותרו בחרפת רעב. והגיעו לארץ עם מזודה אחת. אנשים מכובדים הפכו לפליטים חסרי כל, אשר שוכנו באהלים. קהלות עתיקות ומאורגנות נקרעו ממקומן וחבריהן התפזרו בכל קצות הארץ. סוחרים,חכמי עדה, מורים ועורכי דין הפכו לפועלי דחק. עד היום מזכירים בני הדור הראשון והשני בארץ את מה שהושאר והוחרם ונגזל מהם, את המורשת המשתכחת, את קשרי המשפחה והידידות עם אנשים הפזורים כיום בארבע כנפות תבל.

כאשר כבשה ארצות הברית את עירק במלחמה נגד צדאם הורשו כל הפליטים - מלבד היהודים -לשוב לעירק ולקחת את רכושם או למכור אותו. ממשלת ישראל לא תבעה מן הממשל האמריקני לתקן את חוקי הגזע של עירק ולבטל את הקפאת הרכוש של היהודים. בהשמטה הזאת נחתם גורלה של עירק - לא חזרה למצב של מדינות התרבות בלא רדיפות דתיות, אלא המשך הקנאות העדתית שהתפרצה אחר זמן קצר במלחמות בין הסונים לשיעים וברדיפת הנוצרים במדינה.
מספר היהודים הפליטים בארצות ערב קרוב למספר ה'פליטים' הערבים מארץ ישראל. בהבדל בולט היהודים לא היו מעורבים במלחמה ולא בקשו להשליך את שכניהם המוסלמים לים כמו שבקשו הערבים בארץ ישראל לעשות לשכניהם היהודים.

הערבים בארץ ישראל לא רק קמו על שכניהם היהודים, אלא השתתפו באופן פעיל במלחמה של הצבאות הערבים הפולשים. לעמתם היו היהודים בארצות ערב אזרחים שלוים ומועילים - העלית התרבותית והמדעית ובעלי המקצועות החפשיים - רופאים ועורכי דין,סופרים ועתונאים, מלחינים ומוסיקאים (אמצעי התקשרת הבולט אם לא היחיד היה הרדיו העירקי, וכל חברי התזמרת של הרדיו היו יהודים). ביותר תרמו לפתוח הכלכלה - לא רק כתעשינים ויבואנים וסוחרים, אלא אף כמפתחי החקלאות - יהודים פתחו תעלות השקיה באדמותיהם , שטחים עצומים מדרום לבגדד היו שיכים למשפחות יהודיות ובראשן חבר הסנט העירקי, מנחם דניאל.

המתפרעים ביום הנכבה, משולים למי שניסה לרצוח את שכנו ולשדוד את ביתו ואת רכושו ובמקום זאת נפצע השכן, אבל דחה את התוקף שנאלץ לברוח. בתי הסוהר מלאים ברוצחים מתוסכלים. הערבים ברחו מבתיהם ומישוביהם אבל נשארו ברובם הגדול בתוך ארץ ישראל. הם עברו אל השטחים של ארץ ישראל שכבשו המצרים וההאשמים ברצועת עזה וביהודה ובשומרון. אלו היה עם פלשתיני, לא היו רואים עצמם פליטים, והיו מקימים מדינה לעצמם. אבל השתיכותם הייתה למקום ולא לארץ או לעם. כך מי שעבר מחיפה לג'נין נחשב זר בעיני תושבי ג'נין. מכאן ואילך פגעו בהם אחיהם הערבים ומנהיגיהם. הם הפנו את כל מאמציהם למלחמות חדשות ולמעשי רצח של מסתננים ופדאינים ואש"ף ומחבלים למיניהם.

בהפוך גמור מן הערבים, השקיעו היהודים שברחו לארץישראל את כל מרצם בבנית חיים חדשים חנכו את ילדיהם והקימו דור לתפארת וגם אחר שברחו ממדינות ערב נאלצו להגן על חייהם מן הערבים שהמשיכו במלחמות. ליהודים הפליטים ממדינות ערב הייתה הבריחה המבוהלת ונטישת בתים ואדמות ומקומות קדושים הלם ואסון - הם לא יכלו לשוב לעולם לבקר את בתיהם ואת קברות אבותיהם ולא את המקומות הקדושים - קבר יחזקאל למשל. הערבים מבקרים באל-אקצה ורובם הגדול לא עזבו את הארץ. - ברחו מחיפה לעזה או לג'נין . בתחומי מדינות ערב כמעט לא נותרו יהודים, במדינת ישראל אוכלוסיה ערבית גדולה ומשגשגת.

ביום הנכבה על ממשלת ישראל להפיץ את נסח הנאומים של מנהיגי הערבים שהכריזו בגלוי על כונותיהם להשמיד ולאבד לאחר החלטת החלוקה של האו"ם. ביחוד מוטלת החובה על ממשלת ישראל להודיע לממשל של ארה"ב כי מדינות ערב יצרו במלחמה שהמשיכו בה זה ששים שנה את בעית הפליטים הערבים, ואת הפליטים היהודים שהבריחו מארצותיהן.

מדינת ישראל היא המדינה שבה נקלטו הפליטים היהודים מארצות ערב. על מדינות ערב לקלט בשטחיהן המשועים לכח אדם את הפליטים הערבים. למדינת ישראל הזכות המוסרית והחקית לתבע פצוי ממדינות ערב על הרדיפה הגזענית ועל השוד והגרוש, ולערבים אין הזכות למנוע מיהודים לגור בכל מקום שהוא בארץ ישראל. אנו התובעים ולא הנתבעים.