שלטון העם

אירועי השבוע החולף בארה"ב, ובמרכזם נאומיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו - יותר מששינו רבות באשר למדיניות ישראל הבינלאומית, שינו את יחסי הכוחות בתוך מדינת ישראל. ואנו אף לא חשנו בכך.

אין חולק על כי נאומו של בנימין נתניהו היה חשוב, רהוט, מתווה כיוון, מושכל, משכיל, הרואה עין בעין את צרכי קיומנו ועל כך תבוא עליו ברכה. נתניהו גם הצליח להציב ולאשרר את הציבור וקובעי המדיניות האמריקנית מאחורי ישראל ולא בזכות אובמה אלא על אפו וחמתו של אובמה. הזיגזג האמריקני - ואל נא נשגה באשליות, אובמה חזר בו ברבים מעיקרי נאומו הראשון במשרד החוץ, למרות התפתלויות רטוריות, ואין המדובר אך בשיפוץ קוסמטי - שינה במידת מה גם את יחסי הכוחות בארה"ב גופא.

שני בתי הקונגרס הראו קבל עם ועדה מי הוא הבוס האמריקני וזה אינו אובמה, למצער, לעת הזו. נכון, אובמה שינה כיוון מפאת עת הבחירות לנשיאות הקרבות והולכות, ואין כל ביטחון כי יחוש כבול במחויבויותיו לבתי הנבחרים במידה שייבחר לכהונה שנייה. מאידך-גיסא, בממשל האמריקני, כמו בכל ממשל, בעל המאה הוא בעל הדעה ובממשל זה שני בתי הנבחרים האמריקניים הם בעלי המאה והם מסוגלים להכתיב רבות מפעולות הנשיא באמצעות ישיבתם על סוגרי הארנק הציבורי. אכן, זו דמוקרטיה לתפארת אשר בה העם הוא המכוון והמנתב רצונותיו ולא אדם אחד (הנשיא) העומד אחת לארבע שנים בראש הפירמידה. דהיינו, בתי הנבחרים הם המבטיחים את רציפות השלטון בהתאם למאוויי לב הציבור ולא נשיא לרגע היוצר (לעתים) כל פגע.

אך יותר מאשר התווה נתניהו את הכיוון הבינלאומי באשר לסכסוך עם הפלשתינים, יצר נתניהו מצב שונה במדינת ישראל גופא. משך 63 שנים שהשמאל הישראלי הרדיקלי, באמצעות שליטתו בתקשורת ובמערכת המשפט, חמס את השלטון מהעם והעבירו לקבוצת אינטרסים צרה המתווה את מדיניות ישראל ומדרדרת אותה פעם אחר פעם, צעד ועוד צעד אל עברי פי פחת. די אם נזכיר את האסונות שירדו על ראשינו הכרוכים בהסכם אוסלו, פינוי לבנון המחפיר, האינתיפאדה השנייה, גירוש גוש קטיף, הקפאת עשרת החודשים של הבנייה ביו"ש. ועל אלו יש להוסיף את התוצאות הנלוות של אותם אסונות אשר הביאו אסונות נוספים, כגון מלחמת לבנון השנייה ומבצע עופרת יצוקה.

כל ראשי הממשלה עד עתה, כולל בנימין נתניהו, התקפלו מאימתו של הלובי התקשורתי-משפטי, אשר באמצעות איסוף חומרים מכפישים לכאורה בתיקים עלומים, המוחזקים ב"כספות באפלה" ופתיחת תיקים תפורים נגד נבחרי ציבור שלא מאנ"ש, הביאו את כולם לצעוד בתלם שהותווה להם על-ידי האח האליטיסטי הגדול. אכן, כן, נבחרינו נסחטו באמצעות איומים ישירים ומוסווים (ועדיין נסחטים), לאורך דורות, במתכונת ארגון לשם פשע בידי מערכות התקשורת והמשפט הישראלי.

איננו ודאים אם נתניהו אומנם תכנן מבעוד מועד את שגרם נאומו במדינת ישראל, אך כך או כך, גרמו נאומיו להתייצבות, למצער גורפת, של מרבית הציבור מאחוריו, כאשר אותו הציבור בורש בבוז את שיטנת אנשי התקשורת אשר ניכר בעליל כי ליבם נחמץ בקרבם למראה הצלחתו של נתניהו בעבור כולנו במסעו האמריקני.

כך פועלים נשיאים אמריקניים. שם, בארה"ב, הם הפנימו מזה זמן רב כי כל נכלולי הפוליטיקה והשלטון אינם עומדים למול תמיכה ציבורית גורפת בנשיא. וכך, עמלים מועמדי ונשיאי ארה"ב בראש ובראשונה אצל ציבור בוחריהם לא רק לקראת בחירות, אלא עושים תחזוקה שוטפת ומנהלים דיאלוג פורה עם בוחריהם ומממניהם משך כל השנה.

נתניהו הראה כי כאשר הוא מדבר אל ליבו ושכלו של הציבור הישראלי, מחזיר לו זה תמיכה נלהבת. נתניהו נסוג בכך באופן מוחלט מהתזה הנכלולית השרונית הגורסת כי "מה שרואים מכאן לא רואים משם" ומטרתה היא אחת - לאחז את עיני הציבור להסכים עם מדיניות הנוגדת את מצפונו וערכיו. הקוץ שבאליית הגישה השרונית הלזו, הוא כי "אתה יכול לרמות מספר אנשים חלק מהזמן, אך אינך יכול לרמות את כל האנשים כל הזמן", כפי שעשה שרון לפני ובעת גירוש גוש קטיף. אם טענו רבים ובצדק בעת הסכם אוסלו (שהוכח ככישלון מהדהד), כי ראשוניותו הביאה אנשים למחשבה שראוי לנסות מתווה שונה, מתווה שלום בניגוד למתווה המלחמה שהחזקנו בו עד אז, הרי טיעון זה אינו מחזיק עוד מים לאור הכישלון הנורא האוסלואידי, וכך הפכו גירוש גוש קטיף ומסע שטיפת המוח הציבורית לפניו ובעקבותיו, לשעתו המבישה והשחורה של הציבור החושב במדינת ישראל.

זו לנו הפעם הראשונה בהיסטוריה הידועה הישראלית כי ראש ממשלה מכהן בישראל - מר נתניהו - עקף את מוקדי כוח הממון-התקשורתי המושחת הישראלי ופנה מעל ראשו אל ציבור הבוחרים, אל העם, במתכונת האמריקנית. אם עשה זאת במודע או מבלי משים, אין לכך חשיבות. החשיבות היא בכך שנפרץ הסכר, הותווה המתווה, נתניהו הוכיח כי ניתן להתעלם באורח מוחלט, לברוש בבוז את שרלטני התקשורת והשמאל הקיצוני הבוגדני מעל גבו בבחינת "ינבחו הכלבים הללו עד שייחר גרונם אך השיירה עבור-תעבור על אפם וחמתם".

נתניהו הפך בימים אלו לפורץ דרך בשל תמיכת הציבור בראש ממשלתו, והיא הנותנת לו את הכוח לבצע מדיניות אשר לשמה נבחר. אך יתרה מזאת, ישנם הגורסים כי בסולם העדיפויות הלאומי, הסכסוך עם העולם הערבי הוא המסכננו בראש ובראשונה. אנו כאן גורסים מתווה שונה בתכלית.

חוסר ליכודנו הפנימי, משנאי חינם המתרוצצים בראש חוצות ומנסים לנתב את מדיניותנו כנגד האינטרסים החיוניים שלנו ולמען תועלתם האישית, אנשי גיס חמישי, "מאותנני" שלמונים ממדינות ערב ומשוטמי ישראל בארצות הים, מלשינים ו"מוייסרים" בנוסח היודנראט והקאפו, הזוחלים במחילות מבאישות תחת רגלינו וממוטטים את הבסיס עליו נבנתה מדינת ישראל - הם אלו המסכנים אותנו מהפן האסטרטגי בראש ובראשונה.

אם מלוכדים אנו כנגד הסכנה החיצונית הערבית, הרי שנוכל לה, ללא כל ספק. מפורדים, מפולגים ומסוכסכים בינינו לבינינו כפי השורה בשורותינו כעת, אנו נפסיד את כל היקר לנו ואין כל חשיבות עד כמה "טכנולוגים", "מתוחכמים", וכמה טייסות וטנקים קיימים באמתחתנו הביטחונית. אלו לא יעמדו לצידנו ביום פקודה במידה שרוחנו הקולקטיבית תהיה שפופה, כנועה, נסגנית, "עייפה מלנצח" וכישלונית. כבר נאמר, וההיסטוריה הצבאית מוכיחה זאת שוב ושוב, "לא בכוח כי אם ברוח", ושוב, "לא בכוח כי אם ברוח".

נאומו של נתניהו צופף וליכד את השורות תוך שמאדיר את הקונצנזוס הציבורי הישראלי באשר לשרידות אפשרית של העם בארצו, ובכך יתרונו הברור. כמובן, אין נאום אחד עושה את כל ההבדל, חייבת להיערך תחזוקה שוטפת ולאורך זמן רב, אך זהו צעד בכיוון הנכון.

איננו מתעלמים מהסכנה העומדת לפתחנו מצד מדינות ערב והפלשתינים, אך עלינו להכיר כי בסולם העדיפויות הלאומי עומד הליכוד הלאומי בנושאים קיומיים לפני כל מטלה אחרת. משנשיג זאת, הרי הסכנה הערבית, רק אז, היא שתעלה לראש סולם העדיפויות.

נתניהו הפגין בנאומו ותוצאותיו בישראל כי ניתן ללכד את העם, למצער מרביתו, מאחורי מתווה הנראה הגיוני, הנוצר את צרכיה הביטחוניים והאסטרטגיים של מדינת ישראל, ולכן בר-השגה, אם לא עתה, אזי בעתיד הנראה לעין. זהו לקח חשוב לכל מנהיגינו: "ניטשו את נכלולי הפוליטיקה הצ'מברליינית, דיבקו במתווה הפוליטיקה הצ'רצ'יליאנית". הדיבידנדים, הערך המוסף למנהיג ולעמו הם גדולים ועצומים.