לחג השבועות אין תאריך קבוע בתורה, הוא מגיע תמיד לאחר שמסיימים לספור את העומר [ויקרא כ"ג]: [טו] וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. [טז] עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; עד כאן הספירה, ומיד לאחריה - וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַה'. שזה הקרבן המיוחד לחג השבועות: [יז] מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה, שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים--סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה: בִּכּוּרִים, לַה'. בכל יום מקריבים קרבנות וגם בכל חג מקריבים, אבל זהו החג היחיד שבו מקריבים לחם כקרבן בפני עצמו, והלחם הזה חייב להיות מהתבואה החדשה, בִּכּוּרִים [במדבר כ"ח]: [כו] וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים, בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'--בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם: מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.
ההוראה הזאת, כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ, משותפת לכל החגים כי כולם חוסים תחת ההגדרה הכללית מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ וכל אחד מהם מוגדר כמִקְרָא-קֹדֶשׁ. כאמור, בעוד החגים האחרים חלים במועד קבוע בלוח השנה, לחג השבועות אין מועד כזה. הוא מוגדר כ'זמן מתן תורתנו' והזמן הזה מגיע בתום ימי ספירת העומר. כך שאם מישהו טס מכאן לאוסטרליה או להפך, כלומר עבר את קו התאריך במהלך ימי ספירת העומר, לא ברור בכלל מתי עליו לחגוג את חג השבועות. אבל זה רק בדרך אגב, במאמר מוסגר, רקע כללי להתבוננות שלנו היום בניסיון להבין את הקשר בין פרשת השבוע נָשֹׂא ובין חג השבועות החל בשבוע שלאחריה, שבוע המתברך מן השבת שבה קוראים את פרשת נָשֹׂא. כי במרבית השנים החג הזה חל לפני פרשת נָשֹׂא, אחרי פרשת במדבר, אז מה המסר המיוחד עבורנו כאשר קוראים את פרשת נָשֹׂא לפני חג השבועות?
מ"ט ימי ספירת העומר מהווים הכנה לקבלת התורה בחג השבועות. בעבר דיברנו על כך לא אחת ונזכיר רק שאלה ימים של התבוננות עצמית לעידון המידות, לזיכוך הכלים (הנפש והגוף) כך שיהיו ראוים ומוכנים לקבלת התורה. לכן החג הזה מכונה 'זמן מתן תורתנו' ולא 'זמן קבלת התורה', כי הנתינה היא לכל יהודי בשווה, אבל הקבלה אינה זהה אצל כולם. עצם קבלת התורה מותנית בהכשרת הכלים כנ"ל וכל שכן ההפנמה, עומק קבלתה. ההכנה הזאת רמוזה היטב בפרשת במדבר שקראנו בשבוע שעבר וגם מהפרשה שלנו לא נעדר מקומה. עם זאת, בפרשה שלנו יש עניינים ודגשים שלא מצאנו בפרשת במדבר והדעת נותנת שכאשר קוראים את פרשת נָשֹׂא כהכנה לחג השבועות, דגשים אלו הם המנחים אותנו אל ההכנה הראויה לקבלת התורה בשנה זו, כדלקמן בע"ה.
כידוע, בימי ספירת העומר נוהגים בעם ישראל כמה מנהגי אבלות ר"ל, זכר למגפה שפקדה את רבבות תלמידי רבי עקיבא שכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה [יבמות סב/ב]. והגמרא מוסיפה: תנא, כולם מתו מפסח ועד עצרת. כלומר, בימי ספירת העומר. לכאורה, ההנהגה שלהם התאפיינה בהפך אהבת ישראל. והרי ר' עקיבא הוא זה שאמר כי מצוות וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ [ויקרא י"ט] זה כלל גדול בתורה [רש"י על הפסוק מתלמוד ירושלמי]. אז איך ייתכן שתלמידיו נכשלו בכלל הגדול שהוא לימד אותם? ההסבר הוא שהם "רק" לא נהגו כבוד זה לזה, לא ששנאו זה את זה חלילה. סביר להניח שאפילו למדו מרבם לאהוב זה את זה אהבת אמת. אלא שהיו שם דרכים שונות בעבודת ה', דרכים שאת כולן למדו מרבם הגדול. וכאן, כל אחד, בהתאם לנטיות הלב שלו, תפס דרך מסוימת כעיקר ולא נהג כבוד בחבריו שתפסו כעיקר דרך שונה משלו.
נו, אז בגלל זה מגיע להם עונש כל-כך חמור? ביחס למדרגתם הגבוהה כתלמידי ר' עקיבא, אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', הפגם הזה בהחלט נחשב לפגם חמור. על כל פנים כאמור, לזכר התלמידים האלה אנחנו נוהגים בספירת העומר כמה מנהגי אבלות. ועיקר הרעיון הוא להתבונן בסיפור הזה ולהסיק ממנו את המסקנות לגבי ההנהגה הנכונה הנדרשת מאתנו, הנהגה של אהבת ישראל בלי פשרות ובלי ביקורת על דרך כזאת או אחרת בעבודת ה' ובלבד שאכן תהיה זו עבודת ה', כלומר, מתאימה לחלוטין לכלל הגדול שלימד ר' עקיבא בתורה: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. וההתבוננות הזאת מתאימה להפליא לקביעוּת של פרשת נָשֹׂא לפני חג השבועות כפי שזה בשנה זו. כי בפרק האחרון של הפרשה אנחנו מוצאים את שנים-עשר נשיאי שבטי ישראל מקריבים את קרבנותיהם לחנוכת המזבח. בחיצוניות, כולם הקריבו אותו קרבן בדיוק אבל מזה שהתורה חוזרת על תיאור הקרבן שתים-עשרה פעם, למדים שבפנימיות היה שוני רעיוני ביניהם, ובתוך השוני הרעיוני הם נהגו באחדות מלאה.
לברך את עמו ישראל באהבה
לצערנו, תלמידי רבי עקיבא לא למדו מהנשיאים - לנהוג כבוד בחברו על-אף דרכו השונה בעבודת ה' - ועל כך נענשו קשות. אפשר לומר שהעונש שלהם הוא כפול; הם גם מתו במגפה וגם מהווים מופת להתנהגות לא ראויה מאז ועד בכלל. כאמור, כולם מתו מפסח ועד עצרת. וצריכים לנסות להבין מדוע מתו דווקא בימים אלו, ימים של הכנה למתן תורה? ובכן, התורה מספרת [שמות י"ט] כי לקראת מתן תורה, [א] בַּחֹדֶשׁ, הַשְּׁלִישִׁי, לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם-בַּיּוֹם הַזֶּה, בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. [ב] וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים, וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי, וַיַּחֲנוּ, בַּמִּדְבָּר; וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר. על המלים וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל מפרש רש"י: כאיש אחד, בלב אחד. מכאן וממה שקרה לתלמידי ר' עקיבא, אפשר להבין שהמצב הזה של אחדות בעם ישראל, מצב בו כולם חווים את הביחד, כאיש אחד בלב אחד, הוא המצב הנפשי היחיד שמכשיר אותנו לקבלת התורה.
כמדובר בעבר כמה פעמים, עבודת ה' במשכן נועדה להוות תחליף למעמד המפעים של התגלות ה' ומתן תורה בהר סיני. וכמו שמתן תורה מחייב אחדות מלאה במחנה ישראל, כך גם העבודה במשכן ובמקדש מחייבת אחדות כזאת. הנשיאים הפנימו את הרעיון הזה והם הקריבו את קרבנותיהם מתוך אחדות מלאה. משה לא היה בטוח בכך והיסס אם לקבל מהם, אבל הקב"ה בוחן לב וכליות והוא מצווה את משה [במדבר ז']: [ה] קַח, מֵאִתָּם, וְהָיוּ, לַעֲבֹד אֶת-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד; וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל-הַלְוִיִּם, אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ. הכהנים עושים את עבודתם במקדש כשליחי עם ישראל, תפקידם לקשר אותנו עם הריבונו של עולם ותפקיד זה הם ממלאים בהקריבם את קרבנות הציבור תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם (מתוך תפילת המוסף) וגם את קרבנות היחיד שמביא קרבן כדי לכפר על נפשו או שהתנדב לכך כהודאה לקב"ה על הטוב שגמל עמו.
אחדות ישראל מיוסדת כמובן על אהבת ישראל, שהרי אי-אפשר להתאחד אחדות אמיתית עם מישהו שלא אוהבים, שלא לדבר על הפך האהבה ר"ל. לפיכך, מהכהנים העושים את עבודתם במקדש כשליחי עם ישראל כנ"ל, נדרשת מידה יתרה של אהבת ישראל. ואמנם המצווה המיוחדת לכהנים גם בימינו, בזמן שאין בית מקדש ואין קרבנות - המצווה לברך את עם ישראל, כתובה בפרשה שהשנה היא מהווה הכנה לחג השבועות [פרק ו']: [כב] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [כג] דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אָמוֹר, לָהֶם. [כד] יְבָרֶכְךָ ה', וְיִשְׁמְרֶךָ. [כה] יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. [כו] יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. [כז] וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם. ולפני שמברכים את בני ישראל בציבור, עליהם לברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לברך את עמו ישראל באהבה".
כתוב שאם הציבור שונא את הכהן או להפך ח"ו, אסור לו לעלות לדוכן לברך. כי אם אין אהבה - לא ייתכן שתשרה הברכה ואולי היא אף עלולה להזיק ר"ל. ברכת כהנים כוללת שלושה פסוקים שיש בהם שלוש, חמש ושבע מילים. בסך-הכל חמש-עשרה מילים שזה בדיוק הגימטרייה של "באהבה". ולא זו בלבד, אלא שהמילה עצמה כוללת חמש אותיות שמתחלקות לשלוש הברות: בְּאַ-הַ-בָה. בְּאַ = שלוש המילים בפסוק הראשון. הַ = חמש המילים של הפסוק השני. בָה = שבע המילים של הפסוק השלישי בברכה. כתוב שלברכת כהנים יש כוח עצום להמשיך שפע רב מלמעלה מעלה, שכן יש בה את המעלה של ברכה המושכת שפע ממקום שהוא כבר נמצא שם בהמתנה ויש בה גם את כוח התפילה שעשויה להוריד שפע ממדרגה נעלית ביותר, ממקור ההשפעה עצמו. דומה שהלימוד מהאמור לעיל הוא ברור, הכל תלוי באהבה. עד כדי כך שיהודי, אפילו אם הוא לא כהן, המברך יהודי שני באהבה, עשוי להועיל לו מאוד.
האמור לעיל על אודות תלמידי ר' עקיבא, מתייחס למחזור קדום של תלמידיו. אחר-כך היו לו חמישה תלמידים אחרים שהאירו את העולם ומאירים אותו עד היום הזה. אחד ומיוחד בהם הוא ר' שמעון בר יוחאי, מחבר ספר הזוהר. על השעה שלפני הסתלקותו מסופר שהוא שמח מאוד ואמר שהעבודה שלנו כעת צריכה להיעשות מתוך אהבה ולא מתוך יראה: חדי רבי שמעון ואמר, [חבקוק ג, ב] ה', שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי, [אמר] התם יאות הוה למהוי דחיל, אנן בחביבותא תליא מלתא, דכתיב [דברים ו, ה] וְאָהַבְתָּ, אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ, וכתיב [שם ז, ח] מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם, וכתיב [מלאכי א, ב] אהבתי אתכם וגו': שם, אצל חבקוק, מתאים שתהיה עבודת ה' מתוך יראה, אבל אצלנו, הדגש הוא על עבודה מאהבה. כי ה' אוהב אותנו ואנחנו אמורים לאהוב אותו. אהבת ישראל היא נגזרת של אהבת ה'. לכן, הדרך לבטא אהבת ה' אמיתית היא לאהוב באמת כל יהודי. וכנ"ל, זו ההכנה הנדרשת מאתנו כדי שנזכה לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות.
