אני מבקש לשתף את אנסטסיה מיכאלי בשיר שפרסמתי במוסף הספרותי של עיתון
מעריב ובמוסף הספרותי של העיתון "דבר" לפני כעשרים וחמש שנים, כאשר גרתי בשכונת "תל כביר" ביפו. בשנת 2007 פורסם השיר פעם נוספת בכתב העט הספרותי "עיתון 77" ובספר "והיו אחד בידי" בהוצאת כתב העט "עיתון 77".
טרם בוקר ביפו בְּיָפוֹ הִתְוַדַּעְתִּי פַּעַם רִאשׁוֹנָה
לְצוֹנְנִים שֶׁל סְלִיחוֹת מְנַשְּׁבוֹת
מִבֵּית הַכְּנֶסֶת אָהֳלֵי יַעֲקב.
כָּל הַסְּלִיחוֹת עוֹלוֹת אֶל חַדְרִי בַּקּוֹמָה הַשְּׁמִינִית
שׁוֹפְתוֹת עַל רֵאוֹת מִתְמַכְּרוֹת בְּתוֹכִי
קָפֶה מַהְבִּיל עִם סִגָּרְיָה שֶׁל טֶרֶם בּקֶר
מְצוֹעֲפוֹת בְּסִלְסוּלֵי מוּאָזִין מֵהַמִּסְגָּד בִּשְׂדֵרוֹת יְרוּשָׁלַיִם
עֲדוּיוֹת בְּצִלְצוּלֵי פַּעֲמוֹן מֵהַכְּנֵסִיָּה בְּאַבּוּ כַּבִּיר.
מַה שֶׁהָיָה לִי אֱמֶש
קוּל סוּמָא, קוֹל מְנַסֵּר, קוֹל מְגַדֵּף
הָפַךְ טֶרֶם בּקֶר שֶׁל סוֹף אֱלוּל
לְלַהַט מֵנֵץ, קוֹלוֹת רַכִּים, קוֹלוֹת יָפִים
מְנַקִּים רְחוֹבוֹת שֶׁל עִיר מִתְעוֹרֶרֶת.
אנסטסיה מיכאלי, אני אתיאיסט. אבל כאדם למדתי לקבל את הבקרים בעיר יפו, כשהם מצועפים בסלסולי מואזין מהמסגדים, עדויים בצלצולי פעמונים מהכנסיות ומהדהדים קולות רכים ויפים מבתי כנסת. באותן שלוש שנים שגרתי ביפו, חשתי הרמוניה של צלילים מנקים רחובות של עיר מתעוררת. הרמוניה של תפילות מבתי כנסת, כנסיות ומסגדים.
כחברה בכנסת ישראל, היה מוצדק לצפות ממך, אנסטסיה מיכאלי, שתתרמי להעצמתה של אותה הרמוניה ולא להעצים שנאות חינם. במקום לכבד האחד את מנהגו של האחר, פתחת במסע המעצים שנאות חינם. את באה אל הכנסת בשם הדאגה לכלל הציבור ודורשת מהמואזין להנמיך את קולו. מחר יילך בעקבותייך חבר כנסת אחר, שיבקש לחוקק חוק האוסר על אנשי חב"ד להכריז במגבירי קול את הודעתם לציבור מתי נכנסת שבת המלכה. חבר כנסת אחר, בשם הדאגה לאקולוגיה ולבריאות הציבור, יבקש לאסור הדלקת מדורות ב-ל"ג בעומר עקב הנזק הבריאותי הטמון במצבורי העשן, המכסים כל ישוב בישראל בתאריך זה.
אני מצר על כך, שבמקום לטפח רגישות כלפי ערכיו הדתיים והתרבותיים של האחר, אנסטסיה מיכאלי בחרה באמירה בוטה ופוגענית כלפי ציבור המגלה כמיהה וציפייה לקולו של המואזין, כשם שישנו ציבור שחשוב לו לשמוע את צלצולי הפעמונים של הכנסייה, וישנו ציבור גדול מאוד שחשוב לו לשמוע את הכריזה בדבר כניסת השבת ומועד צאתה.
ולסיום - אני חוזר אל תמונה מימי ילדותי משנות הארבעים של המאה הקודמת. בחודש אלול, באשמורת האחרונה של הלילה, הקישו על כל החלונות במושבה שלי בקריאות - "סליחות", "סליחות". ברחוב שלנו היה זה פועל ערבי שעבד אצל הפרדסן ראב. הוא הקיש על חלונות כל הבתים, גם על חלונות בתים ששם לא קמו לתפילה, והם היו רבים. אבל כולם (!!!) קיבלו במתיקות את ההקשה על החלון, את נעימת הקול המכריז "סליחות", גם אם המשיכו לישון. מדובר בגיזרת בתים חד-קומתיים, שמוקמו מבית האיכר בקצה אחד של רחוב נורדאו עד בית הספר לבנים "נצח ישראל" והשדה בקצה השני של הרחוב, שהיה שייך למשפחת בן-עזר.
כאזרח שנולד במדינה הזו, אני מודאג ששנאת חינם מפלסת דרכה אל ספר החוקים שלנו באמצעות הצעת חוק שתקבע למואזין את גובה סולם הצלילים של קריאותיו לציבור, כשהצלילים האלו הם חלק מהוויית חייו של אותו ציבור, כשם שיש ציבור גדול של יהודים המצפים לכריזה מתי בדיוק נכנסת השבת, וכשם שיש ציבור נוצרי שצלצולי הפעמונים המרעימים בסמטאותיה של עיר הם עבורו ביטוי מרומם נפש.
