בימים אלו שראש המוסד לשעבר,
מאיר דגן מביע את דאגתו הכמעט יומית מהמנהיגות הישראלית הנוכחית, ומשיקול הדעת של ראש הממשלה נתניהו, אני חש געגועים עזים לראש הממשלה לוי אשכול.
כחייל צעיר במילואים בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים, סלדתי מאשכול "ההססן" שאינו מסוגל להכריע בעד יציאה למלחמה. לימים כשבגרתי וגם חקרתי את קבלת ההחלטות של אשכול בתקופת ההמתנה, לא רק שהצטערתי על סלידתי ממנו, אלא הפכתי למעריץ גדול של ראש הממשלה לוי אשכול. כל הבוחן מקרוב את תקופת ההמתנה בין ה-15 במאי ל-5 ביוני 1967 ילמד להעריך את גדולתו של האיש. ילמד לכבד את שיקול הדעת, התבונה והסבלנות באחת התקופות הקשות בתולדות ימיה של מדינת ישראל.
אשכול ניצב בפני הכרעה קשה מאד בקבלת החלטות המכונה "מורכבות ערכית. "מצד אחד, איום ערבי ההולך וגדל-ריכוזי כוחות, סגירת מיצרי טירן, כינונה של קואליציה ערבית שכללה את סוריה ועירק ואשר הגיעה לשיאה ב-30 במאי עת המלך חוסין הצטרף לנאצר ונתן את כוחותיו תחת פיקודו. ומצד שני, איום אמריקני נשיאותי המזהיר את ישראל מיציאה למלחמה. אם ישראל תצא למלחמה זה יהיה על אחריותה בלבד, והיא עלולה לאבד את תמיכת ארה"ב ולהישאר לבד לא רק מול האיום הערבי אלא גם מול האיום הסובייטי.
ארה"ב ביקשה מישראל להמתין למציאת פתרון דיפלומטי למשבר ושקלה הקמת ארמאדה ימית לפריצת המצור במצרי טירן. בנוסף לכך צרפת בת הברית הוותיקה זנחה את ישראל ובריטניה הייתה חלשה מלהושיע. בביקוריו של
אבא אבן, שר החוץ, בפריס ובלונדון הוא נוכח לדעת שישראל נמצאת לבדה, ובוושינגטון הוא מצא כי רק היענות ישראלית לבקשה האמריקנית יש בה כדי להבטיח תמיכה בינלאומית כלשהי.
אשכול נענה לבקשה האמריקנית. הוא העריך נכון את חשיבותה של התמיכה האמריקנית בישראל. למרות הלחצים מבית ובעיקר מהצבא אשר קרא לפתוח במלחמה, ולא להמתין וזאת מחשש שהמתנה ארוכה תחליש עוד יותר את ישראל ותעודד את מצרים לפתוח במכה ראשונה, שתעניק לה לא רק יתרון ברור אלא גם תביא למספר גדול מאד של נפגעים. ואכן בנאומיו קרא נאצר לא רק למחות את חרפת 1956 (מלחמת סיני) שאילצה אותו לפתוח את מצרי טיראן וגם להציב כוחות או"מ בשטחו, אלא גם למחות את חרפת מלחמת 1948. כל מי שהיה בוגר בתקופה זו חש את חרדת הסכנה הנוראית ושואה חדשה נצפתה באופק. אשכול ניצב איתן מול הצבא והמתין בסבלנות לקבלת אור צהוב-ירוק מארה"ב שאפשר את המכה הראשונה בבוקר ה-5 ביוני ואת הניצחון הגדול.
משארה"ב נוכחה כי אין בידה פתרון דיפלומטי ואין בכוחה לכונן ארמאדה ימית, וכי יציאת ישראל למלחמה היא הפתרון הנוח ביותר עבורה היא העניקה לישראל את האור צהוב-ירוק. ארה"ב של הנשיא לינדון ג'ונסון ידעה להעריך את התנהגותו של אשכול. לא רק שאפשרה לישראל לכבוש את עזה וסיני, את רמת הגולן, את הגדה המערבית כולל מזרח ירושלים אלא גם נטרלה את איום ההתערבות הסובייטית. יתירה מזאת, ארה"ב, בניגוד לעמדתה ב-1956, עת אילצה את ישראל לסגת מסיני ללא שלום, תמכה עתה ב-1967 בעמדת ישראל שלא לבצע נסיגה כלשהיא ללא כינון שלום. תמיכה זו היא שאפשרה מבחינה פוליטית בינלאומית את עמדתה של ישראל עד היום הזה ואף זכתה להכרה בינלאומית בהחלטת מועצת הביטחון 242 מנובמבר 1967.
הלקח הגדול ממדיניותו השקולה והנבונה של ראש הממשלה אשכול הוא כי קבלת החלטות רציונאלית, היודעת לקבוע סדר עדיפויות, למרות הלחצים ההפוכים והרבים יש בה כדי לקדם את מדינת ישראל. במלאת 44 שנה למלחמת ששת הימים, מדינת ישראל מתבקשת להצדיע לאשכול על שניווט אותה כה נכון בימים כה קשים. המנהיגות הישראלית הנוכחית חייבת ללמוד מעשה אשכול על-מנת שמאיר דגן ידאג פחות וכולנו נישן יותר טוב בלילה.
