בן שש שנים בלבד הייתי אבא, כאשר התחלת לקחת אותי אתך למסעות רחוקים וקסומים במסגרת עבודתך: שייט על השאט-אל-ערב, טיסות בדקוטות של חיל האוויר הפרסי יחד עם קצינים איראניים וישראליים, נסיעות במכונית במשך עשרות שעות ברחבי איראן, לבדיקת מפעלי ענק שהיית אחראי על הקמתם, מבניית סכר בהרי דמאוונד ועד ביקור באלפי דונמים של חקלאות ישראלית באיזור כזבין.
אני חושב, אבא, שכבר אז, בגיל הרך הזה, הצלחת לצקת בנפשי את שני היסודות שמייצגים אותך יותר מכל: החזון, והגשמתו בצפורניים.
בעיניי, אחת הסיבות העיקריות לחשיבות הספרים שהוצאת לאור בשנה האחרונה, הן האוטוביוגרפיה שלך "מסע חיי" והן הספר המושק היום - "התקווה והמחדל", היא התקווה הגדולה שספרים אלה מעניקים לאנשים רבים השקועים בדכדוך, משום שהם סבורים שהם חסרי מזל. אנשים אלה חושבים, שמשום שמזלם לא שפר, בכל מיני תחומים, הם נידונו לחיים של החמצה, ומשלימים עם מר גורלם. קורות חייך אבא, וספריך המתעדים אותם, מעידים כי ההיפך הוא הנכון, ומספרים כיצד אדם חסר-כל, לכאורה "חסר מזל", בעשר אצבעותיו, תמיד בניגוד לכל הסיכויים, תמיד תוך טיפוס מפרך במעלה ההר, יכול ואף מגיע.
כך היה אצלך תמיד: כך בקריירה הצבאית שלך, מימיך כנער ב"הגנה" ועד לאלוף המשנה, נספח צה"ל באחד היעדים האסטרטגיים החשובים ביותר של מדינת ישראל וראש משלחת משרד הביטחון שלה; כך בקריירה העיסקית שלך, מצעדיך הראשונים בעולם העסקים הקשוח והממולח של איראן ועד לראשות אחת הקבוצות העיסקיות הגדולות בישראל: הכשרת היישוב ובנותיה מהלכים שהיו לא פשוטים ולוו בקרבות פומביים מפורסמים כך בשילוב המיוחד שאפיין אותך תמיד, בעשייה שהיא על קו התפר בין מדינאות ועסקים. המשימות שנטלת על עצמך נראו תמיד כמו סדרת הטלביזיה "משימה בלתי-אפשרית". אבל אצלך, אבא, אין MISSION IMPOSSIBLE! אתה לקחת כל משימה, ולו הדמיונית ביותר, והפכת אותה ל-POSSIBLE.
אני כיום בן 47, וזוכר את עצמי מגיל 6, דהיינו 41 שנה. אני יכול להעיד, אבא, על 41 שנה של כושר התמדה ושל אמונה בחזון, בלתי ניתנים לערעור. אני גם יודע, אבא, מה היה מאחורי הקלעים. הדברים שנשמעים היום כאן, על במה זו ונשמעים הרואיים ממש, מסתירים מאחוריהם ים של זיעה, של דמעות, של כאב, של חוסר שינה, של פרידות ארוכות מן המשפחה בשל שהות ארוכה בתפקיד בחו"ל, של אכזבות, של כישלונות, של סטירות לחי של אבל על תותי ז"ל ודאגה אין קץ לגורלי.
כל אלה היו מנת חלקך. אבל אתה, אבא, מעולם, אבל מעולם, לא אבדת את האופטימיות, את הביטחון שתצליח לכבוש את ההר ולהניף עליו דגל. וכך בדיוק עשית.
היו ימים, כאשר כבר התבגרנו, שהיינו מתבדחים על חשבונך, בארוחת השבת המשפחתית, בעיקר אמא ואנוכי, על הפנטזיות עם חשוגי, על החלומות עם שווארדנדזה, על החזיונות עם המלך הסעודי פאהד. אבל הגיע הרגע, אבא, להודות בפרהסיה, שצריך להוריד בפניך את הכובע, משום שחלק הארי של כל האמביציות האלו כבר מומש. כך היה גם בהכשרת היישוב ובמעריב וכך קורה גם בעצם הימים האלה. ומה שעוד לא מומש, הרי אנחנו כבר רגילים לשמוע אותך אומר, תוך כדי שאתה מחייך את החיוך יודע הסוד שלך: "חכו, חכו. אתם עוד תראו שזה יקרה!"
בשבילי, חברים יקרים, הספר הזה הוא סיפור של אופטימיות ענקית, שיר הלל לפתגם הידוע: "יגעת ומצאת - תאמין". ואני מאמין, באמונה שלמה. אני גאה, אבא, להיות בן של איש בעל שיעור קומה כמוך. אני משוכנע, שבעשרות השנים שיבואו, כאשר נכדיך וניניך ישקעו בקריאת הנפלאות הללו, אתה תהפוך לאגדה!
בטקס השקת האוטוביוגרפיה שלך "מסע חיי" אמר שמעון פרס, ראש ממשלת ישראל לשעבר, משפט שנחרת עמוק בלב שומעיו, ובוודאי בלבי שלי: "רק אנשים עם פנטזיות", הוא אמר, "מצליחים לעשות דברים פנטסטיים". אתה, אבא, לא רק "איש עם חלומות". אתה "איש שמגשים חלומות"!
אז כמי שמלווה בשנים האחרונות את חבלי יצירתם ולידתם של ספריך אלה, אני יכול להיאנח בהקלה, יחד אתך, ולאמר: תם ונשלם פרק א'. אבל מכיוון שעם האוכל בא התיאבון, אני כבר מחכה בכיליון עיניים לפרק ב' של יעקב נמרודי פרודקשיין. אז קח לך אבא עוד 30-20 שנה של יצירה, אל תמהר, ותגיש לנו גם את פרק ב'. אנחנו נמתין לו בסבלנות, אופטימיים ומצפים בברכה לבאות.
בשם שר ההיסטוריה ובשם כולנו, יישר כוח אבא !
תודה רבה!
