הגיע הזמן להגשים את החלום השמאלני

יש לי נטייה כזאת, לתת לדברים שאנשים עושים ואומרים פרשנות שתאיר את העושים באור הגיוני. זאת מהסיבה הפשוטה, שרוב האנשים פועלים מתוך היגיון. כך, למשל, אני מפרש את דבריה המוכרים של מארי אנטואנט: "אם אין לחם – תאכלו עוגות" בצורה פחות נלעגת מאיך שרוב העולם מפרש אותה. רוב העולם נהנה ללגלג עליה ולומר: "היא הייתה כזאת סתומה ומנותקת שהיא לא הבינה אפילו שאם אין קמח לאפיית מוצר בסיסי, לחם – אז ברור (כאילו דא!) שאין קמח לאפיית עוגות!". פירוש זה לא מוציא אותה סתומה, אלא גמורה, עד כדי בלתי-אפשרית. לדעתי, זהו פירוש לא נכון. אף אחד (ואחת) לא כל-כך סתום. יש להניח שהיא פשוט חשבה שנגמר הקמח, בגלל איזה משבר ארעי שתכף יחלוף, ושעד אז לא יחסכו על הסולת, שכנראה סברה שעדיין יש בהיצע, ושיאפו ממנה לחם. גם הפירוש שלי לא מוציא אותה חכמה גדולה, אבל לא כמו שהיא יוצאת אליבא דהפירוש המקובל – טוטאל לוסט.

סביר, פחות או יותר, מה שאני אומר. נכון? יופי. אז נמשיך.

עכשיו בואו ניקח את ההנחה שלעיל, שיש לפרש את דבריהם ומעשיהם של אנשים על הצד שהם לא סתומים לחלוטין ובואו ננתח קצת את אנשי השמאל. מה הם – באמת - רוצים? אי-אפשר לומר – כמו שהרבה אנשי ימין אומרים – שהם רוצים בהשמדת המדינה. עם יד על הלב – ברור שזה לא רצונם. אז למה הם רוצים להחזיר שטחים, לשחרר מחבלים ולוותר על כל דבר עקרוני, אף כשזה עלול לסכן את המדינה, אם לא שחפצי כיליון ושמד עצמי הם? התשובה ברורה ופשוטה.

הם פשוט רוצים להיות כמו איזה ניו-יורקי שאנן או לונדוני רגוע שכל העולם מביט בהם מלמטה למעלה, ואיש אינו פוצה פה ומצפצף על חוסר המוסריות של עמם ומדינתם. לשבת בפיפט-אווניו ברוגע ולא להתבייש לומר מאיפה אתה. הם צודקים – זהו דבר לשאוף אליו. זוהי השאיפה השמאלנית: הרמוניה והערצת האומות אל מדינתנו. זוהי שאיפה נעלה ויש להגשימה. אז אנא, אפשר להעביר ביקורת על הדרך בה הם מחשבים להביא אותנו אל הגשמת החלום, אבל לא לייחס להם, בבקשה, חלומות על אובדן המולדת - זוהי פרשנות לא נכונה של רצונם.

הבעיה הגדולה באמת עם אנשי השמאל היא לא ששאיפתם אינה צודקת. היא צודקת. הבעיה היא שהם לא מבינים שהניו-יורקי והלונדוני, שאל מצבם הם שואפים להגיע, אינם זוכים כפרט בלאום נאור ליחס של הערצה מצד אומות העולם רק בשל נאורות מדינתם. הם זוכים ליחס המועדף בשל נאורות מדינתם המשולבת בתוקפנות, בחוסר תבוסה ואף באכזריות. העולם מעריץ כוח. ויותר משהוא מעריץ כוח, הוא מעריץ כוח מרוסן שתוקף אכזרים – בלי שום בלבול באבחנה בין אכזר לטוב-לב – וחומל על טובים. זוהי ארצות הברית – תוקפת "רעים" ומגינה על "טובים". זוהי גם בריטניה. זה גם מה שאנחנו צריכים להיות בשביל להגשים את החלום השמאלני (הצודק).