במאמרה "הסטטיסטיקה של הנופלים", כותבת ד"ר עירית קינן "אוי לה למדינה, שהולידה את המציאות שממנה צמחה תנועת 'שלושה אבות', שדורשים העדפה ברורה לחיי חיילינו על-פני חייהם של ילדי הפלשתינים". [ראה קישור]
את צריכה לבחור מה חשוב לך יותר - חיי הילד החייל או שמא "דמותנו המוסרית".
את הנחת כמובן מאליו, שהשניים נגזרים זה מזה. אבל מה אם את טועה והאחד בא על חשבון האחר?
מה אם ההתקפלות הישראלית נוכח הפיגועים נראית בעיני הצד השני כסימן לחולשה ובכך מעודדת את הטרור?
ואולי כמו שלמד הכוזרי - כוונתך רצוייה אבל מעשיך אינם רצויים?
חישבי על תופעה המוכרת לך מחיי היום יום. את מוותרת לילד מתוך חולשה גם כשהוא עבר את גבולות המותר והאסור, והוא בתמורה מנצל את חולשתך, 'רוכב' עליך, ואת מרגישה מרומה, פריירית. את אומרת לעצמך שבפעם הבאה זה לא יקרה, ושוב את מתקפלת, חשה מנוצלת, כועסת על החולשה, וחוזר חלילה.
ואם נכנסנו לחיי משפחה, את יודעת שניתן לקיים חיי נישואין רק באם שני הצדדים מעוניינים בחיים משותפים. אבל מה אם אחד הצדדים רואה בקשר אמצעי לגיטימי להונות את הצד השני.
האם חשבת על האפשרות שערפאת וחבריו לדרך לא ויתרו על תוכנית השלבים להשמדתה של המדינה? שנאומי ערפאת "מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח" נאמרו מתוך כוונה אמיתית?
שהסכם השלום לא נועד אלא לשמש כסוס טרויאני להשמדתה של ישראל על-פי הדגם של הסכם ההונאה של הנביא מוחמד עם השבט קורייש?
המאמר שלך נוגע בשאלות של קיום ומוסר מתוך הנחה שהם חופפים זה את זה. ומה אם ההפך הוא הנכון? ומה אם יש חפיפה אבל בכיוון ההפוך? האפשרות שמאז תהליך "השלום" של אוסלו ופריצת האינתיפאדה, ישראל נפגעה בשני הפרמטרים כאחד.
האם לא עולה בליבך המחשבה שהכרעה במלחמה בדרך אכזרית משהו, עשויה למגר את הטרור הנמשך כבר שלוש שנים. טרור שהביא לאלפי הרוגים לשני הצדדים, לפגיעה קשה ביכולת להתפרנס אצלנו ואצלם, ולפגיעה קשה "בדמותנו המוסרית".
שאולי יש משהו באמירת חז"ל "המרחם על האכזרים סופו שמתאכזר לרחמנים" ובתוכם ילדך החייל.
בחינה פשוטה של העובדות מלמדת אותנו שמאז הסכם השלום של אוסלו כמאה אלף פלשתינים איבדו את מקורות פרנסתם בישראל, והחיים המשותפים, גם אם לא אידיאליים קודם להסכם, התחלפו בשנאה וברצח.
הסכם של שלום שבא לוותר על 100 שנות טרור יצר את היפוכו הגמור. חזון המזרח התיכון החדש הוביל לקפיצת מדרגה בטרור, עוד קודם לרצח רבין, עוד קום לעליית ביבי לשלטון.
נתניהו ניצח בבחירות בעקבות הטרור שצמח מיד לאחר ההסכם והתפוצץ לגבהים בל ישוערו בתקופת שלטונו הקצר של אדריכל הסכם השלום, פרס. ההססנות והתגובה לטרור ("להמשיך בתהליך השלום כאילו אין טרור ולהלחם בטרור כאילו אין שלום"), נתפסה כסימן לחולשה, והביאה את החיזבאללה לפתוח בירי לעבר ישובי הצפון.
פרס נאלץ לצאת במבצע ענבי-זעם, שהסתיים בנפיחת כפר כנא. בתקופת שלטונו הקצרה של זוכה פרס הנובל לשלום, נטבחו ברחובות ישראל כמאה אזרחים.
פרס בספרו מזרח תיכון חדש הבין את העיקרון אך שכח ליישם את התיאוריה. וכך הוא כותב: "הרוצה בשלום ייכון למלחמה".
כתב ושכח.
בשתי שנות שלטונו של ביבי מספר נפגעי הטרור הצטמצם בשיעור ניכר גם אם סופרים את נפגעי מנהרת הכותל. התחושה שלנו האזרחים שהטרור כבר מאחרינו ואין צורך ביד חזקה העלתה שוב את השמאל החדש (וההססני, בניגוד לשמאל הציוני הישן של בן-גוריון) לשלטון.
ברק על-פי הבטחתו נסוג מלבנון.
הנסיגה המבוהלת הביאה את נסראללה להכריז בתוך יום "ישראל חלשה מקורי עכביש", וההכנות לאינתיפאדה נכנסו להלוך גבוה.
הנכונות של אהוד ברק לוותר על 97% משטח יש"ע, נדחתה על-ידי ערפאת ("מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח") והאינתיפאדה פרצה בתוך חודש ימים. טרור האינתיפאדה הביא להתרסקות ברק ולעלייתו של שרון.
שרון בשונה מנתניהו, ומאריק של הצנחנים, נלחם בהססנות בטרור והכריז תוך תגובה לפיגועי הטרור על שטחי יו"ש כשטחים כבושים. אריק שכאלוף פיקוד דרום ידע למגר את הטרור בעזה בדרך ברוטאלית למדי, התגלה כמנהיג ימין המיישם את תפיסת השמאל החדש, והאסימון נפל לערפאת.
הטרור בתקופתו של שרון נשאר כשהיה ואף התגבר.
מול מצנע, מנהיג השמאל המתקפל, ולחץ הטרור המתגבר, העם החליט שלא ניתן לוותר על "מיסטר ביטחון", ושרון ניצח בפעם שנייה.
בשיטת ההפוך על הפוך - הסכמי השלום של השמאל המוסרי התפרשו כחולשה על-ידי הפרטנר הפלשתיני, הביאו את הטרור, ובעקבותיו את הימין. הימין הנחוש "הפשיסטי" הביא את השקט, שהחזיר את השמאל. וחוזר חלילה. חד גדיה.
ההגיון המטורף של המזרח התיכון מוליד תופעה ביזארית, על-פיה שרון יוכל להבטיח את שלטונו רק בדרך של "מלחמה בעצימות נמוכה" המוותרת על הכרעת הטרור בדרך של מלחמת חורמה.
אמא של חייל,
אשמח אם תואילי להתייחס לאמור לעיל תוך הקפדה לא לוותר לעצמך בקלה כבחמורה. די קל להתפתות לתפיסת העולם המקובלת עלינו גם נוכח העובדות הסותרות. כבעלת תואר אקדמי מתקדם את יודעת שפריצת הדרך המדעית מאלצת אותנו להתגבר על המובן מאליו.
וכאן בבחירת הדרך תלויים חיי ילדינו. המאבק על "דמותנו המוסרית" מול הכרעת הטרור במאבק אכזר חסר פשרות.
ומילה נוספת למחשבה. אם הפלשתינים ועיתונאים מטעמם יספרו לך שילדך החייל פועל כקלגס מול ילדים פלשתינים אל תאמיני להם.
שאול מופז גם הוא יודע את מה שיודע ערפאת, שבמלחמה המודרנית המלווה בתקשורת אינטנסיבית, הפגיעה כביכול באזרחים פלשתינים מנצחת להם את המלחמה. לא צריך להיות גאון כדי להבין שהטענה כאילו חיילי צה"ל הורגים שלא לצורך ילדים פלשתינים - מנוגדת להגיון המבצעי.
צבא לא נלחם כדי להפסיד.
הפלשתיני שיודע לשלוח מתאבדים מול תלמידות בית ספר יודע גם להעליל.
כמי שחקר את פרשת הילד הפלשתיני, מוחמד א-דורה, אני יודע עד כמה עיתונאים בישראל ובעולם מוכנים לשתף איתם פעולה בעלילות הדם, אם מתוך נאיביות ואם מתוך תפיסת עולם, ולסייע בכך בהנצחת השנאה, ובהצדקת הטרור. בשם "דמותנו המוסרית".
ולמי שתמה, מאמר באטלנטיק מאנת'לי, שיצא ב-14 למאי 2003, מגיע למסקנה ברורה באשר לאחראים לפגיעה בילד א-דורה, ומבקר בחריפות את יחס התקשרות העולמית לתחקיר:
"The speculation about Mohammed al-Dura's death left the realm of geometry and ballistics and entered the world of politics, paranoia, fantasy, and hatred".
בעקבות הביקורת של האטלנטיק על התייחסות התקשורת לתחקיר, עיתון הארץ חזר בו (במאמר תחת הכותרת "בחזרה למוחמד א-דורה") מהעוינות הראשונית לתחקיר שקיימתי בפרשה:
"תחקיר מקיף שפורסם בגליון החדש של הירחון האמריקני החשוב "אטלנטיק", מתבסס בעיקר על ממצאיו של נחום שחף, אך גם על מסקנות שאליהן הגיעו תלמידים מהמכללה לביטחון לאומי בהדרכת פרופ' גבי ויימן. בעל התחקיר ב"אטלנטיק", ג'יימס פאלווס, כותב: "מה שלא קרה לו (למוחמד א-דורה) - הוא לא נורה בידי חיילים ישראלים שידוע כי היו מעורבים בתקריות הירי של אותו יום. כך לפחות אני משוכנע, אחרי שבוע בישראל במחיצת אלה שחוקרים את הנושא".
פאלווס הוא סופר ועיתונאי רציני, שרק לפני שבוע זכה לציון לשבח בטקס השנתי של האגודה האמריקנית של עורכי מגזינים על מאמרו "המדינה ה-51?" שפורסם בגיליון נובמבר 2002 של "אטלנטיק". המאמר חזה את הקשיים שעמם תתמודד ארצות הברית אחרי שתכבוש את עירק. פאלווס אינו מליץ היושר היחיד של שחף מחוץ לישראל.
לפני חודשיים פירסם העיתונאי הצרפתי ז'ראר הובר ספר בשם "בחינה מחודשת של סצינה מבויימת". הספר מאמץ את טענותיו של שחף כי כל האירוע שתיעדו צלמי הרשת הצרפתית בצומת נצרים היה מבויים מתחילתו ועד סופו. "באי-מייל ששלח לי, סיפר הובר כי לפני שנחשף לתחקיר של שחף הוא היה מודע לעובדה שהאימג'ים של מוחמד הקטן היו חלק ממערכה גדולה יותר של דימויים שהתנהלה בין הפלשתינים לישראלים", כותב פאלווס. הוא מוסיף כי אחרי שהובר פגש את שחף הוא השתכנע שהאירוע כולו היה מבויים".
לפרשת א-דורה הייתה השפעה מכרעת על יחסי ישראל עם הפלשתינים ומדינות ערב. האטלנטיק מסכם:
"The case of Mohammed al-Dura brings the big flames between Israel and the Palestinians and Arabs. It brings a big wall of hate".
ולמי ששואל. פרשת א-דורה הייתה מבויימת מתחילתה (בניגוד למה שטוען הארץ בהמשך הכתבה), מעשה מבויים שנועד לנצח להם את המלחמה.
הטכניקה לביום אירועים המוכרת לכל במאי סרטי מלחמה מתחיל מוכרת גם לבמאים ברשות הפלשתינית.
את מוזמנת לקרוא את המאמר באטלנטיק המספר על הילד שנקבר תחת שם א-דורה, מספר שעות קודם שהחלו צילומי הטלוויזיה בצומת נצרים.
להלן הקישור:
www.theatlantic.com/issues/2003/06/fallows.htm הילד לא נפגע כלל אלא אם תרצי להאמין בתחיית המתים כאן ועכשיו ברשות הפלשתינית.
ואשרי המאמין.
